תקופת האבות
תקופת האבות מקבילה לתקופת הברונזה התיכונה והיא כוללת את יציאתו של אברהם אבינו מאור כשדים, את הולדת יצחק ויעקב, את ירידת שנים-עשר בניו מצרימה ואת סיפור יציאת מצרים.
בפרק הקודם הזכרנו את תופעת נדידות העמים מהמזרח הקדום, אזורי מסופוטמיה והודו, אל אגן הים התיכון. אברהם אבינו, אבי האומה העברית, נולד לתרח בעיר באור כשדים שבעיראק של היום. מאור כשדים עברה המשפחה השבטית כולה לחרן הנמצאת בטורקיה של היום. בחרן, לאחר מות אביו תרח, התגלה אלוהים לראשונה לאברהם וציווה עליו לצאת למסע נדודים:
ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א)
אברהם (אז עוד נקרא אברם) עזב את ביתו שבחרן ונדד עם בני משפחתו לארץ כנען, שם נדד באזור הנגב. את נדידתו זו מזרחה ניתן לראות כחלק מתופעת הנדידה הכללית שרווחה בעבר הקדום וגם באותה תקופה.

בצורת ורעב אלצו את אברהם לרדת עם משפחתו מצרימה. ממצרים הוא עלה חזרה לארץ כנען והתיישב בנגב באזור ים המלח. מחלוקת שפרצה בין אנשיו ובין אנשי לוט, בן אחיו, גרמה להיפרדותם של שתי המשפחות על אנשיהן. לוט נשאר באזור ים המלח ואילו אברהם הצפין לחברון. בפיהם של אנשי כנען כונה אברהם בשם אברהם העברי. ציון השם העברי מיוחס למוצאו השבטי משבטי העברים, חלק משבטי החַ'פִּירֻ. השבטים העבריים כללו את שבטי עבר הירדן: מואב, עמון, אדום, ישמעאל ואת בני ישראל שעתידים להיכנס ולכבוש את ארץ כנען מעבר הירדן.
באותה תקופה מחולקת הייתה ארץ כנען בין מלכי ערים שונות. העיר היוותה אז גורם התיישבות חשוב. העיר סיפקה מים לתושביה, ביטחון מפני עוברי אורח וזרים, מקור פרנסה בחקלאות בשדות שמסביב לעיר ותחנות עצירה בדרכי המסחר. בכל עיר היה שליט אחד שכונה מלך על אף שמעמדו היה מקומי ביותר והשפעתו הייתה רק על תחומי עירו וישובים קטנים שהיו בקרבתה.
מלכי הארץ היו עסוקים בכריתת בריתות בינם לבין עצמם ובהתקפות אחד כנגד השני. במלחמות פנימיות אלו הם נלחמו על תפיסת אזורי שליטה ועל ביזת צאן, מקנה, נשים ושאר רכוש. כמסופר בספר בראשית, ארבעה מלכים מערי הצפון בכנען העבידו חמישה מלכים מערי הדרום באזור ים-המלח. הללו האחרונים מרדו ולא הסכימו לשמש יותר כעבדים, כתגובה פשטו עליהם צבאות ארבעת המלכים ותפשו מהם צאן, מקנה, נשים ועבדים וברחו צפונה. ביניהם היו גם לוט ואנשיו.
אחד הניצולים מההתקפה הגיע אל אברהם וסיפר לו את אשר אירע. אברהם אסף אנשים ופנה מיד צפונה עד לדן, ניהל מלחמה עם אויביו ושחרר את לוט בן אחיו, את כל השבויים האחרים ואת רכושם.
גם בתקופתו של יצחק היה רעב כבד בארץ. יצחק נדד לארץ הנמצאת בדרום ארץ-ישראל על יד החוף, אז בתחום שליטתם של הפלישתים. בתום תקופת הרעב הוא עבר עם משפחתו לבאר-שבע. משם נדד בנו יעקב חזרה לחרן לחפש לו כלה. בחרן הוא שהה אצל לבן, קרוב משפחתו, ונשא את שתי בנותיו, את לאה ואת רחל. את חרן הוא עזב כשהוא בעל משפחה חדשה, שפחות, עבדים ורכוש רב שכר עבודתו אצל לבן. יעקב מגיע אל ארץ הגלעד שבעבר הירדן. שם הוא נפגש עם איש האלוהים, נאבק עמו ומאלץ אותו לברכך אותו. בברכה שהוא נותן מכנה איש האלוהים את יעקב בשם ישראל, כי שרה (הכניע) את איש האלוהים.
בנקודה זו בהיסטוריה נפרדים שבטי ישראל העתידים לבוא משנים-עשר בניו של יעקב משאר שבטי העברים קרוביהם. ליעקב נולדים שנים-עשר בנים, ויוסף הוא בנו האהוב והמועדף. אחיו מקנאים בו, מתכננים להמיתו ולבסוף מוכרים אותו כעבד ומספרים לאביהם כי טרוף טורף יוסף. יוסף מתגלגל בין סוחרי עבדים נודדים ומגיע למצרים. שם הוא הופך להיות איש חשוב בשלטון המצרי. יש המזהים את יוסף העברי שעלה לגדולה במצרים עם חפירתה של תעלת ההשקיה הארוכה שנחפרה במקביל לנילוס. תעלה זו מנעה הצפות הרסניות של הנילוס מצד אחד וסיפקה שטחי אדמה חדשים הטובים לחקלאות. תעלה זו קיימת עד היום ונושאת עדיין את שמו של יוסף. היא נקראת במצרים "בַּהאר יוּסֵף" (Bahr Jussef - התעלה של יוסף).
רעב כבד פוקד שוב את ארץ כנען ובית יעקב כולו על כל בניו, נשותיהם ועבדיהם יורדים מצרימה, לארץ גושן. שם הם התקבלו על-ידי יוסף עצמו. אך עם עלייתו של פרעה חדש במצרים, רעמסס השני, הושמו בני ישראל כעבדים ובנו את הערים פתום ורעמסס. הפיכתם לעבדים היא מעין סגירת מעגל היסטורי, שכן אחיו של יוסף מכרוהו כעבד וכעת צאצאיהם הפכו לעבדים בעצמם. השיא הגיע עם גזירה שהוטלה עליהם כי כל הבן הילוד יושלך לנהר היאור למיתה. משה, מבית לוי, הושם בתיבה בהיותו בן שלושה חודשים והושט על היאור. בת פרעה מצאה אותו וגידלה אותו בבית המלוכה. משה גדל לאיש מנהיג והוא זה שהוציא את כל בני ישראל שהתעצמו ורבו מארץ מצרים.
כאן המקום לציין כי יש חוקרים המזהים את ההיקסוסים, שהיו עם שמי המאמין באל אחד, עם בני ישראל. זיהוי זה מתחזק בזכות שהייתם של אלה במצריים. זיהוי זה בעייתי מכמה סיבות שלא נפרט כאן. ההנחה היותר סבירה היא שבתקופת שלטונם של ההיקסוסים במצרים, מרכזם היה בארץ גושן, הגיעו בני ישראל שהיו שבט שמי נודד גם כן והתיישבו בחסותם בארץ מצריים. תחת חסותם יכול היה יוסף העברי להגיע לדרגת משנה בשלטון המצרי. בתום תקופת שלטונם של ההיקסוסים במצריים קם פרעה מבני העם המצרי שלא הכיר ביוסף העברי ושחשש מבני ישראל שרבו והתעצמו על אדמת מצרים. לכן אותו פרעה מצרי הפך את מעמדם למעמד של עם עבדים.
וישרצו ... ותמלא הארץ אתם | ויקם מלך-חדש על-מצרים
אשר לא-ידע את-יוסף" (שמות א, ו-ח)
מקור ההיקסוסים אינו וודאי ויש גם המזהים אותם כבני אדום או כבני מואב. כך או כך נראה כי היו אלו שבטים שמיים שהיו לכל הפחות קרובים לשבטים העבריים שאת שמם כבר הזכרנו קודם.
בני ישראל עזבו את ארץ גושן, עברו בחרבה ושמו פניהם לעבר ארץ כנען. הדרך הקצרה ביותר בין ארץ גושן לכנען היא דרך הים העוברת בשטח שכבר היה בשליטת הפלישתים. הפלישתים היו חזקים לעין ערוך מבני ישראל מבחינה צבאית. מפגש איתם עלול היה לגרום לבני ישראל לסגת ולברוח חזרה לארץ גושן. כדי להימנע מכך נבחרה דרך ארוכה יותר העוברת דרך מדבר צין. בני ישראל חנו בקדש ברנע. משם נדדו במדבר מנווה מדבר אחד למשנהו כארבעים שנה. במדבר התגבשה תורת ישראל ופולחן האל היחיד שאיחדה אותם וייחדה אותם. במעמד הר סיני ניתנה התורה לעם ישראל, על כל מצוותיה וחוקיה.

[ פרהיסטוריה: התקופה הפאלאוליתית | התקופה המסוליתית | התקופה הנאוליתית | התקופה הכלכוליתית | תקופת הברונזה הקדומה | תקופת הברונזה התיכונה | תקופת הברונזה המאוחרת | מאבות האומה ועד להקמת הממלכה: תקופת האבות | תקופת ההתנחלות | תקופת השופטים | מלכות שאול | מלכות דוד | תקופת בית ראשון: מלכות שלמה | הממלכה המפולגת | חורבן בית ראשון | תקופת בית שני: ימי עזרא ונחמיה | התקופה ההלניסטית | החשמונאים | ממלכת הורדוס | תקופת הנציבות הרומית | חורבן בית שני | מרד בר-כוכבא | גלות ישראל: תקופת המשנה והתלמוד | השלטון הביזנטי | הכיבוש הפרסי | הכיבוש הערבי | הממלכה הצלבנית | שלטון הממלוכים ]

[  עמוד הבית  |  אודות  |  זכויות יוצרים  |  מפת האתר  ]