חורבן בית שני

המאורע שהצית את המרד הגדול כנגד השלטון הרומי היה שוד אוצרות בית המקדש על-ידי הניצב הרומי, גֶסְיוּס פְלוֹרוּס. כשהביעו תושבי ירושלים את מחאתם על השוד הוא נתן התר לאנשיו לבזוז גם חלק מהעיר עצמה. למחרת פרצה מהומה בין תושבי העיר לפלוגת חיילים רומאיים שהגיעה לעיר, וזו התלקחה מהר מאוד לקרב דמים קשה. לוחמי העיר היהודיים הצליחו לאחר מספר ימי לחימה קשים לבודד את חיילי הפלוגה במצודה בעיר ולצור עליהם. הפלוגה הרומית נאלצה להסכים לתנאי כניעה ובלבד שייתנו לחייליה לצאת את העיר בשלום. אך כשיצאו החיילים הרומיים ללא נשקם התנפלו עליהם המורדים והרגום.

אי סדר השתולל בכל רחבי הארץ ומעשי טבח ורצח רבים התחוללו בישובי הערים המעורבות. בישובים בהם היה רוב יהודי נרצחו והוברחו כל הנכריים, ולהפך בישובים בהם היה רוב נכרי נרצחו והוברחו כל היהודים. לבסוף, התערב בנעשה בארץ הנציב הרומי בסוריה, קֶסְטְיוּס גָאלוּס. הצבא הרומי שנשלח על ידו הצליח להשתלט על מספר ערים בדרך לירושלים ולהשליט שם סדר. אך את ירושלים עצמה לא הצליחו החיילים הרומאיים לכבוש ואף נאלצו לברוח ולנוס על נפשם מפני המורדים היהודיים הרבים. מנוסתם חיזקה את לוחמי העיר המורדת גם מבחינת ציוד צבאי שהללו השאירו מאחור וגם מבחינת רוממות הרוח של מראה מנוסתם.

ברור היה לכל כי תגובה רומאית קשה לא תאחר לבוא. על יוסף בן מתתיהו הוטל להכין את הגליל לקראת בואם של הלגיונות הרומאיים. ערים כמו ציפורי, טבריה, ידפת וגם הישוב גמלא שבגולן בוצרו והוכנו לקראת הלחימה הקשה הצפויה. צבא מורדים גדול נאסף לקבל את פניהם של החיילים הרומאיים. אך כשהללו נכנסו לצפון הארץ התפזרו המורדים ונסו לכל עבר. ציפורי נכנעה, ככל הנראה, ללא כל קרב ולכן לא הושמדה. הרומאיים רדפו את המורדים אל המבצרים ואל מקומות המסתור שאליהם הם ברחו והרגו רבים מהם. יוסף בן מתתיהו היה בין המעטים שהצליחו למלט את נפשם. הוא עצמו נפל חי בשבי והפך להיסטוריון שהתלווה לצבא הרומאי במסעות המלחמה שלו ותיעד אותם.

הכישלון המוחלט בגליל גרם לתסיסה רבתי בעיר ירושלים. המנהיגות הבלתי פשרנית של המרד עלתה על המנהיגות המתונה יותר וחיסלה אותה בקרב דמים. יהודים מכת הקנאים שהתגוררו בסביבת ירושלים עלו על העיר והצטרפו לכוחות המורדים. מנהיגם של המורדים מכת הקנאים היה יוחנן מגוש חלב. זוהי הייתה תחילתה של מלחמת אחים מיותרת שעלתה בדמים רבים. תושביה היהודיים המתונים של ירושלים צרו על הקנאים שהתבצרו בהר הבית. הקנאים מצדם קראו לעזרתם את בני אדום. יחד עם האדומים שעלו לירושלים הם תקפו את היהודים המתונים שרצו להפסיק את המרד. שני הצדדים רצחו וטבחו אלה באלה.

אספסיינוס, מנהיג הכוחות הרומאיים, ששמע על המתרחש בירושלים העדיף לחכות ולתת לשני הצדדים הלוחמים להתיש את עצמם. בינתיים הוא פנה וכבש את שטחי הממלכה היהודית שבעבר הירדן. לאחר מכן המשיך לכבוש בערי הארץ, את לוד ואת יבנה. עד קיץ 68 לספירה כבר רובה המוחלט של הארץ נכבשה מחדש בידי הרומאים. מותו של הקיסר נירון גרם לאספסיינוס לשנות את תוכניותיו, הלה פנה לקיסריה והמתין להוראות חדשות. מסע הרס שערכו מורדים יהודיים, בהנהגתו של שמעון בר גיורא, גרם לו לשוב לפנים הארץ ולהחריב עוד מספר ישובים בדרך, גופנה, בית-אל וחברון. כעת כבר כל הארץ הייתה חרבה למעט ירושלים ומצדה.

שמעון בר גיורא עלה לירושלים והתקבל שם אצל אלו שלא היו מרוצים מהנהגתו הקנאית של יוחנן מגוש חלב. שני מחנות נפרדים קמו בעיר ואליהם הצטרף מחנה שלישי בהנהגתו של אלעזר בן שמעון. שלושת המחנות לחמו אחד בשני בעיר היחידה שנותרה בארץ תחת שלטון יהודי ולא בחלו להרוג, להשחית מלאי מזון ולפגוע ולהזיק בכל דרך אחד לשני. מחנהו של אלעזר היה הראשון להתפרק והתפזר כשאנשיו הופתעו ונטבחו על ידי לוחמים קנאים ממחנהו של יוחנן.

בינתיים הוכרז אספסיינוס כקיסר החדש של רומא. הוא פנה מייד לשוב לרומא ומינה את טיטוס במקומו. טיטוס פנה לעלות לירושלים ולכבשה. שני מחנות המורדים הנותרים בעיר המשיכו להילחם אחד בשני ולהתיש את עצמם עד לבואו של טיטוס אל חומותיה. רק אז הסכימו יוחנן ושמעון להתאחד ולהילחם באויב האמיתי המשותף. אך היה זה כבר מאוחר מידי. אמנם בהתחלה הם קצרו מעט הצלחה בקרבות עם הרומאים. אבל הרומאים הצליחו בסופו של דבר להבקיע את חומת העיר העבה והכפולה ופרצו פנימה. כל מי שעמד בדרכם של החיילים הרומאיים נטבח. בית המקדש הועלה באש ונהרס עד היסוד. בא חורבן בית המקדש השני. כלי המקדש שהוצאו מתוכו לפני שריפתו מונצחים בשער הניצחון שהוקם לציון מאורע זה ברומא וקיים עד היום בשרידי מתחם הפורום הרומאי שם.

כעת נותרה רק מצדה לבדה כמעוז ההתנגדות היהודי האחרון. במצדה התבצרו המורדים האחרונים, אנשי כת קנאית בשם סיקריים. בשנת 73 צרו הכוחות הרומאיים סביב מצדה והחלו במצור. באביב השלימו הכוחות הרומאיים את בניית המדרון התלול שאפשר להם לעלות לפסגת מצדה ולהגיע לחומותיה. בערב חג הפסח כשכבר היה ברור כי תוך זמן קצר יפרצו הכוחות הרומאיים הרבים את חומות המבצר החליטו תושבי המקום לאבד את עצמם לדעת בהתאבדות המונית.

כך בא הקץ על ממלכת היהודים, על שלטונם ועל היאחזותם בארץ-ישראל.

תושבי ירושלים ששרדו את הקרבות נטבחו, נלקחו בשבי או גרוע מכך נשלחו לזירות הקרבות הרומאיים. החורבן וההרס שנגרם בארץ-ישראל בעקבות המרד הגדול ברומאים היה מוחלט. ישובים שלמים נהרסו עד היסוד. מספר המתים, יהודים, שומרונים, מתייוונים ונוכריים אחרים הסתכם במאות אלפים. הארץ הייתה חרבה גם מבחינה כלכלית, שדות חקלאיים רבים נהרסו ואו הוצתו. מאות עצים נעקרו ואו הושחתו על-ידי המורדים רק כדי שלא ישמשו את הצבא הרומאי. מעולם לא נראתה הארץ במצב עגום וקשה כל כך מאז ימי חורבן בית ראשון.

בחן את עצמך...


[ פרהיסטוריה: התקופה הפאלאוליתית | התקופה המסוליתית | התקופה הנאוליתית | התקופה הכלכוליתית | תקופת הברונזה הקדומה | תקופת הברונזה התיכונה | תקופת הברונזה המאוחרת | מאבות האומה ועד להקמת הממלכה: תקופת האבות | תקופת ההתנחלות | תקופת השופטים | מלכות שאול | מלכות דוד | תקופת בית ראשון: מלכות שלמה | הממלכה המפולגת | חורבן בית ראשון | תקופת בית שני: ימי עזרא ונחמיה | התקופה ההלניסטית | החשמונאים | ממלכת הורדוס | תקופת הנציבות הרומית | חורבן בית שני | מרד בר-כוכבא | גלות ישראל: תקופת המשנה והתלמוד | השלטון הביזנטי | הכיבוש הפרסי | הכיבוש הערבי | הממלכה הצלבנית | שלטון הממלוכים ]