תקופת הברונזה המאוחרת
תֶחוֹתִימֵס השלישי תפס את השלטון במצרים בשנת 1500 לפנה"ס בערך. במהרה הוא התארגן ויצא למסע כיבושים. הוא כבש את העיר עזה והפכה למרכז ארגון ומנהלה אזורי של מצרים. צבאו התקדם לאורך החוף וכבש את הערים שלאורכו. יעדו העיקרי היה העיר המבוצרת מגידו שבה התאספו צבאות ערי הסביבה. יועציו הצבאיים של תחותימס ייעצו לו להפתיע את לוחמי מגידו ולאגף אותם, אך תחותימס הימר והחליט לנוע בקו ישר. הימורו צלח, שכן הלוחמים ציפו לבואו מאחד האגפים ולא במסלול ישיר. מגידו נפלה לידיו לאחר מצור ממושך של כשבעה חודשים. תחותימס המשיך במסע כיבושיו צפונה וכבש גם את סוריה והגיע עד לברך נהר הפרת.
בניגוד לקודמיו לא הסתפק תחותימס במסעות כיבוש גרידא. הוא השאיר במקומות שכבש את השליטים המקומיים בתפקידם, אך מעליהם המשיל מושלים מטעמו שדאגו שענייני האזור יתנהלו לפי רצונה של מצרים ולתשלום מיסים לקופתה. בתחכום רב הוא לקח עמו צעירים מבני המשפחה המקומית השלטת. הללו גם התחתנו עם נשים מצריות וגם ספגו את התרבות והחינוך המצרי. כשהתעורר הצורך להחליף מושל מקומי שסרח או מרד החליפו צעיר בן משפחתו שגדל וחונך במצרים.
כך הובטחה שליטתה של מצרים באזורים אותם כבשה, ובכלל זה גם בערי ארץ-ישראל. שליטה של מצרים נמשכה גם לאחר לכתו של תחותימס. אך משנת 1400 לערך החלה מצרים לאבד את שליטתה בארץ-ישראל. השליטים המצריים השתמשו בשבטים שמיים נודדים בשם חַ'פִּירֻ ושֻתֻ שהתקיימו בגבולות הארץ או אף בתוכה כלוחמים לצרכי הגנת הארץ מפולשים זרים. אך גם מושלי הערים המקומיים החלו להשתמש בהם כשכירי חרב לכל דבר על-מנת לפתור בדרך מלחמה סכסוכים שהיו להם בינם לבין עצמם. מאוסף מכתבים שנמצאו באל-עמארנה ניתן ללמוד על המצב ששרר בארץ באותה תקופה. במכתבים אלו ששלחו מלכי ערי כנען אל השליט המצרי הם קודם כל מציגים עצמם לא בתואר מלך כי בתואר פשוט של איש, בתוכן הדברים הם מלשינים ומתלוננים אחד על השני תוך דברי חנופה לשליט המצרי והצהרת נאמנות אליו.
השליטים המצריים לא מיהרו להגיב לפעולות האיבה של מלכי ערי כנען שנעשו בינם לבין עצמם וגם לא לגבי שליטים מסוימים שהרחיבו והגדילו את תחום השפעתם במידה רבה מאוד. כל עוד דרך הים, שהייתה אינטרס מצרי מובהק בארץ, נשארה בטוחה לא מיהרו המצרים להגיב כלל על מעשיהם.
תקיפות ומזימות היו גם בגבולה הצפוני של ארץ-ישראל. ממלכת האמורים התקיימה באזור זה שהוא בקעת הלבנון של היום. ממלכה זו היוותה חיץ בין ממלכת החיתים שהשתרעה מצפון לה באזורי אסיה הקטנה וסוריה לבין ממלכת מצרים שהשתרעה בארץ מצרים ובארץ ישראל. האמורים היו בברית עם המצרים, אך תלונותיהם של מלכי ערי כנען מעידות כי הם לא אחת תקפו אותם והרחיבו את תחום שלטונם על חשבונם. כל עוד לא איימו פעולותיהם על קיומה הבטוח של דרך הים נהגו המצרים להעלים עין ממעשיהם.
בשנת 1280 לפנה"ס נערך אחד הקרבות החשובים, ולמעשה הקרב האחרון, בין המצרים ובין החיתים. הקרב נערך בקדש ושני הצדדים הגיעו אליו עם מיטב כוחותיהם הצבאיים. המצרים הגיעו לקרב עם מרכבות סוסים משופרות משלהם. במרכבה המצרית נקבע ציר הגלגלים בחלק האחורי, בנוסף נקבע מוט היגוי הסוסים עם מפרק. כך הוקנתה יותר יציבות למרכבה בזמן נסיעתה. המרכבה המצרית שהייתה דגם משופר למרכבה החיתית הייתה מהירה יותר ממנה ואפשרה יותר יציבות ודיוק לקשתים שהיא נשאה בתוכה.
על אף שהמצרים הצליחו להכות בחיתים מכה קשה, לא עלה בידם לגרשם. למעשה היו אלה המצרים שנסוגו לאחור בסופו של הקרב. קרב קשה זה גרם לשני הצדדים להבין כי יש להפסיק את בזבוז המשאבים, הכוחות והזמן שהושקעו על ידם בניסיון שווא להכניע אחד את השני. מצב הלוחמה בין שני הצדדים עתיד להשתנות לא רק בגלל תוצאות קרב זה, אלא גם בגלל פלישה של גורם שלישי מאיים לאזור.
כ-16 שנה בלבד לאחר הקרב בקדש חתמו המצרים והחיתים על ההסכם המדיני-פוליטי המתועד הראשון. הסכם זה קבע על שיתוף פעולה בין שני העמים במקרה שאחד מהם יאוים, הגביל את תנועות הצבא של כל אחד מהצדדים והסדיר נושא של החלפת שבויים או נאמנים שייתפסו על-ידי צד אחד לידי הצד השני.
הצורך בהגעה להסכם זה נבע כאמור גם מפלישת גורם שלישי זר לאזור, אלו הם גויי-הים, המכונים במקרא בשם פלישתים. הפלישתים הגיעו מאיים שבים ההגאי וכבשו וזרעו חורבן והרס בערי חוף רבים באגן הים התיכון, החל מאסיה הקטנה שבצפון ועד לדלתת הנילוס שבמצרים בדרום. כך שגם החיתים, גם האמורים וגם המצרים סבלו מנחת זרועם. יתרונם של הפלישתים על אלו היה בנשק הברזל שהיה ברשותם ושלא היה מוכר עדיין לעמי אגן מזרח הים-התיכון. הפלישתים הכו בעיקר במצרים, אך נהדפו לאחור. מאוחר יותר, בסביבות שנת 1100 לפנה"ס, התרכזו הפלישתים בערי החוף עזה, אשקלון ואשדוד ומאוחר עוד יותר גם בערי השפלה גת ועקרון. בערים אלו הם כוננו את ברית הערים של חמשת סרני פלישתים.
לא רק הפלישתים פלשו לארץ-ישראל עם ירידת כוחה של מצרים בה. גם חלק מהשבטים הנודדים או הנודדים למחצה בני החַ'פִּירֻ שהוזכרו קודם החלו לפלוש לארץ-ישראל באותה תקופה. לשבטים אלו עתידה להיות השפעה מכרעת על ההיסטוריה של ארץ-ישראל. הלא מספר שבטים מתוך שבטי החַ'פִּירֻ (חַ'פִּירֻ - עֵבֶר) שפלשו לארץ-ישראל הם, בשיבוש שם קל, השבטים העבריים.
בחן את עצמך...
[
פרהיסטוריה:
התקופה הפאלאוליתית |
התקופה המסוליתית |
התקופה הנאוליתית |
התקופה הכלכוליתית |
תקופת הברונזה הקדומה |
תקופת הברונזה התיכונה |
תקופת הברונזה המאוחרת |
מאבות האומה ועד להקמת הממלכה:
תקופת האבות |
תקופת ההתנחלות |
תקופת השופטים |
מלכות שאול |
מלכות דוד |
תקופת בית ראשון:
מלכות שלמה |
הממלכה המפולגת |
חורבן בית ראשון |
תקופת בית שני:
ימי עזרא ונחמיה |
התקופה ההלניסטית |
החשמונאים |
ממלכת הורדוס |
תקופת הנציבות הרומית |
חורבן בית שני |
מרד בר-כוכבא |
גלות ישראל:
תקופת המשנה והתלמוד |
השלטון הביזנטי |
הכיבוש הפרסי |
הכיבוש הערבי |
הממלכה הצלבנית |
שלטון הממלוכים
]

[  עמוד הבית  |  אודות  |  זכויות יוצרים  |  מפת האתר  ]