headline
Error processing SSI file




כיבוש פסגת האוורסט



מבוא


שרשרת הרי ההימלאיה הגבוהים נוצרה לפני כשישים מליון שנה כשתת-יבשת הודו נעה צפונה והתנגשה בדרומה של יבשת אסיה. הלחץ הטקטוני של תת יבשת הודו גרם להתרוממות האזור האסייתי שכעת נכלל בתחומה של טיבט במשך מיליוני שנה. גם כיום הודו ממשיכה לנוע צפונה והר האוורסט (כמו שאר הרי ההימלאיה) ממשיך לגבוה בכמה מילימטרים בודדים מידי שנה. הר האוורסט הינו ההר הגבוה ביותר בשרשרת הרי הימלאיה וההר הגבוה ביותר בעולם. הר האוורסט נמצא בחלק המזרחי של ההימלאיה כשרובו נמצא בטיבט ומיעוטו בנפאל. הטיבטים מכנים את ההר בשם צ'וֹמוֹלוּנְגְּמָה (Chomolungma), "האימא האלה של האדמה". בנפאל שמו של ההר בפי המקומיים הוא סָאגַרְמָטַ'ה (Sagarmatha), "אלת השמיים".

הסקר הטריגונומטרי הגדול


ווִילִיאַם לָמְבְּטוֹן (William Lambton)
נולד בשנת 1753. הוא שירת בצבא הבריטי בהודו. לקראת סוף המאה ה-18 סבלו הכוחות הקולוניאליים הבריטים משנות לחימה בכוחות ההודיים המורדים בהנהגתו של הסולטאן ההודי המוסלמי
פַאטֶה עַלִי טִיפּוּ (Fateh Ali Tippu)
. שנים רבי מאבקים אלו על השליטה בהודו הולידו את הצורך הצבאי במפות מדויקות של תת היבשת. אכן בשנת 1800 הוכרז על תחילתו של פרויקט למיפוי גיאוגרפי שיטתי של הודו, אך רק ב-10 לאפריל 1802 החלה למעשה העבודה בשטח. המדידות החלו בדרום הודו בין העיר צֶ'נְנַאִי (Chennai) שכונתה בעבר בשם מַאדְרַס (Madras) השוכנת בחוף המזרחי של הודו אל עבר החוף המַאלְבָּרִי (Malbar Coast) שבצד המערבי. לאחר מכן הושלמו המדידות דרומה עד לכֵּף קוֹמוֹרִין (Cape Comorin) שבקצה הדרומי. עד 1811 הסתיימו המדידות ברחבי הקצה הדרומי של הודו שכללו גם את הערים החשובות באזור כמו קוֹיְמְבַּאטוֹר (Coimbatore) ובַּאנְגָּלוֹר (Bangalore).

המדידות נערכו בשיטה הגיאומטרית. בשיטה זו משתמשים בטוויית רשת משולשים על פני השטח ורישום אורכי צלעותיהן. על מנת שכוח צבאי (או כל קבוצה אחרת) יוכל לאמוד במדויק את מיקומו בשטח נדרש שיהיו בשדה ראייתו שתי נקודות שהמרחק ביניהן ידוע. על-ידי מדידת מפתח הזווית שבין הנקודה בה הכוח נמצא לבין כל אחת משתי הנקודות הקבועות שהמרחק ביניהן ידוע יוכל הכוח לחשב באמצעים גיאומטריים את מיקומו המדויק.

באופן דומה לתיאור הנ"ל נערכו המדידות בקצה הדרומי של הודו ולאחר מכן הורחבו אט אט צפונה. בשנת 1818 כבר זכתה תוכנית המדידות לשם הנכבד "הסקר הטריגונומטרי הגדול" בידי הממשלה הבריטית. באותה שנה הצטרף לכוח צוות המודדים בחור צעיר בשם ג'וֹרְג אִיוְורֵסְט.

ג'ורג' איוורסט


ג'וֹרְג אִיוְורֵסְט (George Everest)
נולד ב-4 ליולי 1790, באנגליה. עם סיום לימודיו הוא הצטרף לאקדמיה צבאית. שם הוא התבלט ביכולותיו, בייחוד במקצוע המתמטיקה. בשנת 1806 הוא הצטרף כצוער לכוחות הבריטיים בהודו, וצוּוַת לגדוד ארטילריה. בשנים 1814 עד 1816 הוא השתתף בסריקת האי ג'אווה (Java), האי הגדול בקבוצת האיים המלזיים שבדרום-מזרח יבשת אסיה שנכבש מידי הצרפתים כמה שנים קודם לכן. בשנת 1818 מונה איוורסט כעוזר לקולונל וויליאם למבטון. קולונל למבטון היה אבי התוכנית השאפתנית לעריכת מדידות טריגונומטריות בהודו. למבטון החל את עבודתו בהודו בשנת 1806. בשנת 1819 הוביל איוורסט את המשלחת הראשונה שלו לסיקור אדמתה של הודו, כשהם ממפים כ-110 ק"מ בתוך איזור מיוער. הקבוצה סבלה קשות ממלריה. איוורסט עצמו נשלח לתקופת החלמה בדרום-אפריקה. כששב חזרה להודו הוא סיגל שיטה חדשה לפיה ייערכו המדידות לא בעונה הרטובה בה מחלת המלריה נמצאת בשיאה, אלא בעונה היבשה. היה זה מנוגד להיגיון, מכיוון שבעונה הרטובה האוויר נקי לאחר הגשמים והראות מצוינת, בעוד שבעונה היבשה האוויר אביך והראות מוגבלת. כדי להתגבר על קשיי הריאות נערכו המדידות בחשיכה כשבמקומות הנמדדים תערובת דליקה מיוחדת פולטת אור להבות כחלחל שנראה למרחק רב.

מפת הודו


במדידותיו הוא השתמש במכשיר מדידה הנקרא תֶּאוֹדוֹלִיט (Theodolite).

לאחר מותו של לָמְבְּטוֹן, בשנת 1823, ירש אותו איוורסט בתפקידו. איוורסט שהיה להוט להשיג תוצאות מדידה מדויקות יותר מכל דבר אחר חזר לאנגליה. שם בין השנים 1825-1830 הוא פיקח על עבודות התיקון של מכשירים ישנים ועל בנייתם של מכשירים חדשים. עם הציוד החדש והמחודש הוא שב להודו. בשנת 1834 הוא סיים את מדידותיו כשהוא מגיע לרגלי ההימלאיה. בשנת 1843 הוא פרש מעבודתו וחזר לאנגליה. הוא זכה לכבוד רב עם שובו ומונה בין היתר כחבר באגודה המלכותית. בשנת 1861 הוא קיבל את תואר האבירות, ושנה לאחר מכן מונה כסגן נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית. הוא נפטר ב-1 לדצמבר שנת 1866.

ההר הגבוה ביותר


כשאיוורסט פרש מתפקידו החליף אותו עוזרו,
אַנְדְרוּ ווַהף (Andrew Waugh)
. בשנת 1847, זמן לא רב לאחר עזיבתו של איוורסט החלו המדידות של הרי ההימלאיה. הבריטים לא הורשו להיכנס לתחומה של נפאל. המדידות נערכו ממרחק רב, לפעמים גם ממרחק של למעלה ממאתיים ק"מ.
ווהף עצמו היה עסוק במדידת גובהו של ההר קָאנְגְצֶ'נְג'וּנְגָה (Kangchenjungs) שנחשב בזמנו כהר הגבוה ביותר בעולם. צוות מודדים אחר גילה את פסגתו הלבנה של האוורסט שנראתה גבוהה מעט יותר. הר זה קוטלג תחילה תחת הכינוי "B". מדידות ראשוניות הראו שהוא אכן גבוה יותר מההר קָאנְגְצֶ'נְג'וּנְגָה. בקטלוג שנערך מאוחר יותר וכלל את שאר ההרים בסביבה קיבל ההר שכונה "B" את המספר הרומי "XV" (וכונה ההר ה-15). מכיוון שהמדידות נערכו ממרחק רב היה צורך לבטל את השפעתם של גורמים רבים (כמו שבירת האור וכו') מהמדידות שנערכו. חישובים אלו ארכו זמן רב. בשנת 1856 הסתיימה מלאכת החישוב וווהף יצא בהכרזה על מציאת ההר הגבוה ביותר בעולם שגובהו 29,002 רגל (שהם כ- 8,840 מטר). השמועה מספרת כי תוצאת החישוב הארוך והמסובך הייתה 29,000 רגל בדיוק! החשש שמא מספר עגול זה ייתפס כתוצאה של הערכה מקורבת ולא תוצאה של חישוב מדוקדק גרמה לשינוי המספר העגול. מספר זה קרוב מאוד למספר האמיתי שנמדד שנים מאוחר יותר, כ- 8,850 מטר.

מקובל כי מדידת גובהם של הרים תהא לעומת גובה פני הים. ההר הגבוה ביותר בעולם מבסיסו ועד לפסגתו הוא ההר מַאוְנָה קִי (Mauna Kea) השוכן באוקיינוס השקט וגובהו מבסיסו עד לפסגה הוא כ- 10,203 מטרים. ישנה דרך שלישית נוספת למדידת גובהם של ההרים והיא מדידתם החל ממרכז כדה"א עד לשיאם. בשיטת מדידה זו נגלה כי ההר הגבוה ביותר (כלומר שפסגתו היא הרחוקה ביותר ממרכז כדה"א) הוא ההר צִ'ימְבּוֹרַסוֹ (Chimborazo) שבשרשרת הרי האנדים ביבשת אמריקה. גובהו כ- 6,267 מטרים.

מקובל היה על-ידי הסורקים והמודדים האנגלים בהודו לכנות את ההרים ואת המקומות הגיאוגרפים האחרים שגילו בשם שהיה מקובל ונהוג בפי האוכלוסייה המקומית. מכיוון שלא הורשו להיכנס לנפאל השם הנפאלי של ההר לא היה ידוע לבריטים. השם הטיבטי גם הוא לא היה כנראה ידוע לבריטים ששלטו בהודו, לכן ווהף לא מצא שום שם מקומי להתאים להר. הוא הציע לכנות את ההר על שמו של קודמו בתפקיד, איוורסט. איוורסט תחילה מחא על כך מתוך נימוס, אך בשנת 1865 השם התקבל על ידי "החברה הגיאוגרפית המלכותית" הבריטית. רק מאוחר יותר יתגלה שמו של ההר כפי שהיה שגור בפיהם של הטיבטים והנפאלים. שמו של השם שנתפס בפי הכלל הוא עיוות הגייה של שמו של אִיוְורֶסְט – אֶוֶורֶסְט.

טיפוס של הר גבוה


התנאים השוררים בפסגת האוורסט מוכתבים מהגובה הרב אליו היא מתנשאת. ככל שמתרחקים מגובה פני הים האטמוספרה נעשית יותר ויותר דלילה. כשיש פחות מולקולות של אוויר כך פחות מחום קרני השמש נקלט ונאגר. מסיבה זו הטמפרטורות יורדות ככל שמטפסים גבוה יותר. בפסגת האוורסט האוויר קר באופן קיצוני לאורך כל השנה. בחודש ינואר, החודש הכי קר, הטמפרטורה הממוצעת ששוררת בפסגת ההר היא C'36- בממוצע. זוהי טמפרטורה ממוצעת בלבד, שיכולה לרדת עד לערכי מינימום של C'75-. בחודש יולי, החודש הכי חם, הטמפרטורה בפסגה היא עם ממוצע של C'19- וערך מינימום של C'2-. עם טמפרטורות שאף פעם אינן עולות מעל לטמפרטורת הקיפאון של המים (אפס מעלות) מכוסה ההר בקרחונים ושכבות של שלג לאורך כל השנה. ההר מכוסה קרחונים היורדים מטה מפסגתו ומפסגותיהם של ההרים המקיפים אותו. גלישת הקרחונים עיצבה את צורתו של ההר למעין צורת פירמידה בעלת שלושה פני שטח גדולים ושלושה אוכפי-הרים (רכסים). שלושת אוכפי ההרים נמצאים בצד הצפוני, הדרומי והמערבי וכך מפרידים בין שלושה קרחונים גדולים.

לארבעת עונות השנה על האוורסט מאפיינים שונים. עונות הקיץ והסתיו משופעות במונסונים המגיעים מהאוקיינוס ההודי שבדרום, שם הם צוברים לחות וכוח. בעונות אלו מתרחשות סופות על ההר שבמהלכן יורדים מירב המשקעים, כ- 70% - 80% מהסך השנתי. כמובן שהמשקעים היורדים הם בצורת שלג על ההר. עונת החורף עצמה מאופיינת בעיקר ברוחות חזקות מאוד המגיעות מכיוון צפון ובכמות משקעים נוספת. הרוחות החזקות שלעיתים מרימות את השלג הטרי מהקרקע ומערבלות אותו באוויר נמשכות בדרך-כלל עד סוף עונת האביב, עד סוף חודש מאי.

עונת הטיפוסים על ההר מתאפשרת מבחינת מזג-אוויר רק למשך תקופה קצרה בשנה מתחילת חודש מאי עד לסוף חודש יוני. גם בתקופה זו לא מובטח מזג-אוויר נוח. עדיין ייתכנו שינויים פתאומיים בהם ינשבו רוחות חזקות מלוות בסופות שלג שיכול להיערם עד לגובה של 3 מטרים במערכת אחת!

בחורף ובמשך עונת הטיפוסים באביב לחות רבה מגיעה מהצד הדרומי של ההר ומתעבה לענן לבן הנראה כמו יריעת דגל המתנפנפת מקצה ההר. ככל שהרוחות על ההר חזקות יותר כך ענן הלחות הלבן נדחף מהר יותר מקצה ההר וה"דגל" מקבל שיפוע כלפי מטה. כשהרוחות חלשות יותר הענן מתפשט לאט יותר מקצה ההר וה"דגל" מקבל שיפוע כלפי מעלה. מטפסים משתמשים גם בעובדה זו כדי לנסות ולהעריך את מזג-האוויר הצפוי על ההר בטווח הקצר.

מלבד קשיי מזג-האוויר הקיצוני השורר על ההר נתקלים המטפסים גם בקושי גופני הנובע מירידה דרמטית בשיעור החמצן ככל שמגביהים. ירידה בכמות החמצן באוויר גורמת לגוף לייצר יותר כדוריות דם אדומות שאחראיות להעברת מולקולות החמצן לרקמות ולתאים בגוף. עלייה באחוז כדוריות הדם האדומות בנוזל הדם גורמת לדם להיות יותר כהה וסמיך. הדם הסמיך זורם בקצב איטי יותר ומאט את מחזור הדם בגוף. כתוצאה מכך פחות חמצן ופחות דם חם מגיע לקצות הגוף – לאצבעות הרגליים והידיים. מתגברת הסכנה לקבלת כוויות קור קשות באיברים אלו.
מחזור זרימה איטי של הדם הסמיך עלול לגרום גם למחסור בחמצן במוח. היעדר כמות מספקת של חמצן במוח גורם לסחרחורות, כאבי ראש וקוצר נשימה. מחסור חמור יותר בחמצן יגרום לקושי להירדם, אובדן תיאבון ואף בחילות. ירידה נוספת בחמצן תביא לחשיבה איטית ולאי בהירות מחשבה. העדר דעה צלולה יכול לפגום קשות בכושר קבלת ההחלטות עד כדי אי ראיית סכנות ברורות באופן שיכול לגרום למוות. היעדר חמצן באופן קיצוני יכול לגרום לערפול חושים, עילפון ולשקיעה בתרדמת.

"איזור המוות" הוא כינוי הניתן לאזור סביב פסגת ההר החל מגובה של כ- 7,900 מטרים. בגובה זה כמות החמצן באוויר היא בערך שליש מזו שבאוויר בגובה פני הים. שהות ממושכת בגובה זה עלולה לגרום בנזק בריאותי שעלול להסתיים במוות. שימוש בבלוני חמצן הכרחי בגובה זה, אם כי יש מטפסים בודדים ביותר שהוכיחו כי הם מסוגלים להגיע לפסגה ולחזור בשלום גם בלי עזרה מלאכותית של בלוני חמצן.

תופעה מסוכנת ביותר היא בצקת של המוח ואו של הריאות. הבצקת נגרמת מהצטברות של נוזלים באיברים אלו שגורמת להתנפחותם. תופעה זו מתרחשת כאשר מטפסים גבוה מידי מהר מידי בלי לתת לגוף אפשרות להתאקלם בהדרגה לגובה החדש ולתנאים החדשים. בצקת של המוח מתאפיינת בבחילות, בקשיים בתנועות מוטוריות פשוטות ובהזיות. בצקת של הריאות מתאפיינת בקשיי נשימה חריפים, בנשימה כבדה ובשפתיים כחולות. שתי התופעות יכולות לגרום למוות והטיפול ההכרחי בהן הוא לרדת מהר לגובה נמוך יותר.

חשוב מאוד לטפס על ההר בקצב סביר של 300-500 מטר ליום בלבד. מנוחה במחנות בגבהים שונים מאפשרת לגוף להתרגל לגובה החדש ולייצר יותר תאי דם אדומים.

הטיפוס נעשה בתנאי קור קיצוני ובשכבת שלג וקרח שעלולים לגרום לכוויות קור. כוויות קור נגרמות כתוצאה מירידה בזרימת דם חם לאצבעות הרגליים והידיים וגם מחשיפה לקור העז באיברים כמו האף והאוזניים. האיבר הקפוא משנה צבעו ללבן, מאבד תחושה, הופך לשחור, מתמלא בשלפוחיות ולבסוף נופל. הטיפול ההכרחי הוא טבילה של האיבר הפגוע במים פושרים המחוממים אט אט. עם טיפול תרופתי נכון סיכויי ההחלמה של האיבר הפגוע הם גבוהים. לא מעט מטפסים איבדו אצבעות ברגליים ובידיים מהקור העז.

משבי רוח עזים פתאומיים הם לא אירוע נדיר על האוורסט. בטמפרטורות נמוכות משבים אלו הופכים לקטלניים ביותר שכן הם גורמים לאיבוד חום גוף פתאומי ומהיר שעלול לגרום להיפותרמיה. היפותרמיה הינה ירידת חום הגוף. חום גוף ממוצע לאדם בריא הוא כ- C'36.7+. ירידה של חום הגוף גורמת לרעידות קור בלתי נשלטות שמטרתן לחמם מעט את הגוף בעזרת תנודות קטנות של מסות השרירים. כשחום הגוף יורד ל- C'35 הראש הופך סחרחר ויש אובדן התמצאות. הרעידות מפסיקות וגם תנועת דם לאיברים לא חיוניים, כמו הגפיים, נפסקת. ב- C'30 דופק הלב מאט הוורידים מתרחבים כתוצאה מכך. תחושה מוטעית של חמימות אופפת את הגוף שעה שהוא מתחיל לשקוע בתרדמת. ב- C'24 הלב מפסיק לפעום. בתנאי הקור על האוורסט כל התהליך הזה יכול להסתיים במוות תוך חצי שעה!

כמו בכל משטח לבן ומושלג גם על האוורסט ישנה סכנה לכוויות שמש. קרני השמש מוחזרות כמעט במלואן מהשלג הלבן מכל כיוון ואל כל כיוון. כוויות שמש עלולות להיגרם בפנים החשופות. סכנה נוספת מקרינת האור החזקה היא תופעת עיוורון שלג. מכיוון שהקרינה המוחזרת מהשלג היא כה חזקה היא עלולה לגרום לכוויות בקרנית העין. הפתרון היחידי הוא לחבוש משקפי שלג כהות ולא להסירן אלא רק לזמנים קצרים.

בנוסף על כל אלה קיימת סכנת המוות מהתחלקות ואו נפילה לתהום כמו בטיפוס בכל הר אחר. קיימת סכנה מנפילה לתוך סדק עמוק מאוד בקרח כמו בהליכה על כל משטח קפוא אחר ואו ממפולת שלג פתאומית העלולה לקבור אותך בשלג.

מניסיונות הטיפוס הראשונים ועד לשנת 1990 מספר המטפסים היה קטן ומתוכם מספר המעפילים היה מועט מאוד. בשנים אלו אחוז התמותה הממוצע עמד על כ- 35%. לאחר שנת 1990 הגיע השיפור הגדול בציוד הטיפוס. שני דברים קרו במקביל, מספר המטפסים ומספר המעפילים לפסגה גדל מאוד בעוד שאחוז התמותה הממוצע ירד ל- 3%. כיום אחוז התמותה מתחת ל 2% כשמספר המטפסים רק הולך וגדל.

הניסיונות הראשונים


לאחר כיבוש הקוטב הצפוני בשנת 1909 וכיבוש הקוטב הדרומי בשנת 1911 קיבל ההר אוורסט את הכינוי "הקוטב השלישי", והוא טרם נכבש. הר האוורסט שוכן בדיוק בגבול בין טיבט לנפאל, כך שמרגלותיו שוכנות בשתי המדינות. ניתן לגשת להר הן מהצד הצפוני הטיבטי והן מהצד הדרומי מנפאל. בשנת 1920 פתח הדלאי-למה את שערי טיבט בפני זרים. בשנת 1921 יצאה המשלחת הראשונה בניסיון להעפיל לפסגה. ראש המשלחת היה
צָ'ארְלְס הָווַארְד-בּוּרִי (Charles Howard-Bury)
המשלחת נכשלה מלהגיע לפסגה, אך כולם חזרו בריאים ושלמים. המטרה העיקרית המוצהרת של מסע זה הייתה להכיר את השטח ולנסות למצוא מסלול אפשרי לפסגת ההר. אך ניסיון העפלה לפסגת ההר לא נפסל.
ג'וֹרְג' מַאלוֹרִי (George Mallory)
ו
גָיא בּוּלוֹק (Guy Bullock)
פילסו דרכם מעלה עד לגובה של כ- 7,000 מטרים.

שנה לאחר מכן התארגנה משלחת חדשה בראשותו של הקולונל
גֶ'פְרִי בְּרוּס (Geoffrey Bruce)
. נערכו מספר ניסיונות להעפיל לפסגה. בניסיון הראשון, בו השתתף גם ג'וֹרְג' מַאלוֹרִי, הגיעו המטפסים לגובה של כ- 8,170 מטרים. בניסיון השני לגובה של כ- 8,320 מטרים. הניסיון השלישי נערך לרוע מזלם זמן קצר אחרי ששלג טרי נערם על הקרקע. ניסיון זה הסתיים באסון כאשר מפולת שלג גבתה את חייהם של 7 מבני השָארְפַּה. היה זה המוות המתועד הראשון שנגרם במהלך טיפוס על האוורסט. המיתוס סביב ההר הגבוה ביותר בעולם הלך ונרקם. במהלך סיבוב הרצאות בארה"ב נשאל מאלורי למה הוא רוצה לטפס על ההר. הוא ענה תשובה פשוטה וקולעת: "כי הוא שם". תשובה קסומה וקצרה שהוא יכול היה לתת אחרי עבודתם המאומצת של לָמְבּטוֹן, אִיווֶרְסְט, וָואף ועוזריהם שמדידותיהם שמו את הר האוורסט שָם על המפה.

עַם השָארְפַּה מקורו בעם שנדד ממזרח טיבט לנפאל, לפני כמה מאות שנים. משמעות השם מילולית היא "אנשים מן המזרח". בני השארפה לא עסקו בטיפוס הרים עד שהבריטים הגיעו לאזור וארגנו משלחות טיפוס לאוורסט. הבריטים הזדקקו למדריכים ולסָבַּלִים שיסחבו את הציוד והאספקה למחנות במעלה ההר. בני השארפה שעד כה עסקו בגידולים חקלאיים, ברעיית בע"ח ובטווית חוטי צמר הסתגלו יותר בקלות לתנאי הטיפוס מאשר הבריטים. הימצאותם בגבהים במשך מאות שנים הרגילו את גופם לתנאים הקשים, בעיקר לכמות החמצן באוויר. סיבולת הטיפוס שלהם לגבהים מדהימה. עד היום, בני השארפה הם אלו שמפלסים את הדרך בתחילת עונת הטיפוסים בכל שנה. הם קובעים יתדות וקושרים חבלי בטיחות למטפסים האירופאים, האמריקאיים ומכל שאר העולם.

בשנת 1924 יצאה שוב משלחת בריטית לטיפוס על ההר. בְּרוּס חלה במלריה, לכן
אֵדוּאַרְד נוֹרְטוֹן (Edward Norton)
, שהיה בצוות המטפסים במשלחת הקודמת מונה להחליפו. סבב הקידומים כלל גם את קידומו של מאלורי למוביל צוות המטפסים. שאר חברי המשלחת היו מטפסים מהמשלחת הקודמת ומטפסים חדשים. בגובה של כ- 8,140 מטרים הם הקימו את מחנה המאהל. נורטון יצא יחד עם מטפס וותיק אחר,
הַוַוארְד סוֹמֶרְווֵל (Howard Somervell)
, בניסיון להעפיל לפסגה. סומרוול נאלץ לפרוש בגובה של כ- 8,500 מטרים. נורטון המשיך לבדו עד לגובה של כ- 8,570 מטרים ואז סב על עקבותיו גם הוא. הוא קבע שיא חדש שלא עתיד להישבר בקלות.
אחרי שובם לבסיס המאהל התארגן צוות אחר של שני אנשים לצאת בניסיון להעפיל לפסגת ההר. בצוות השני היו מאלורי ו
אַנְדְרוּ אִירְווִין (Andrew Irvine)
. ב- 6 ליוני הם יצאו לדרך. יומיים לאחר מכן, ב-8 ליוני, הם נפרדו מחבר צוות שלישי,
נוֹאֵל אוֹדֶל (Noel Odell)
שליווה אותם מאחור. השניים נפרדו ממנו כשהם נחושים להגיע לפסגה, זאת על אף הקצב האיטי בו התקדמו עד כה.

נכבשה או לא נכבשה?


ג'ורג' מאלורי נולד בשנת 1886 באנגליה למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. עוד בילדותו אהב לטפס על כל דבר בר-טיפוס כמו עצים ובניינים. אביו, שר בממשלה, דאג לחינוך ילדיו, ומאלורי הצעיר הצטרף ללימודי השכלה גבוהה באוניברסיטת קיימברידג'. הוא היה תלמיד בעל ציונים טובים, שהתבלט בעיקר בהישגיו הספורטיביים. מאלורי היה אתלט מוכשר. בחופשות הוא ניצל כל הזדמנות לטפס על הרים. כבר בגיל 18 הוא השתתף בפעם הראשונה במשלחת טיפוס בהרי האָלְפִּים, בשוויץ. בשנת 1911 הוא כבש את פסגת ההר מוֹנְט-בְּלַאנְק (Mont Blanc), "ההר הלבן", הגבוה בין הרי האָלְפִּים ובמערב אירופה כולה, שמתנשא לגובה של כ- 4,810 מטרים.
בשנת 1921 הוא קיבל הזמנה להשתתף למשלחת הראשונה שתסרוק את ההר אוורסט. מאלורי שרק עתה החל להקים משפחה והיה אבא לשתי בנות קטנות ותינוק פעוט לא נטה לצאת למשלחת. מסע כזה צפוי היה באמצעים של תקופתו להימשך חודשים רבים – אף כחצי שנה. בסוף הגיע יחד עם אשתו להכרה כי זו הזדמנות חד-פעמית שאל לא לפספס אותה.
מאלורי השתתף במסע מיפוי האוורסט של שנת 1921 וגם בניסיון העפלה לפסגתו במסע של שנת 1922.
בשנת 1924 התגבשו תוכניות למשלחת חדשה ומאלורי שוב התלבט אם להצטרף למסע או לא. מאלורי לא היה עיוור לסכנות, הוא אף התוודה באוזני אחד מחבריו כי יתכן והוא לא ישוב ממסע זה. אך המחשבה שהאוורסט ייכבש במסע הזה בלעדיו דחפה אותו סופית להצטרף למשלחת. הוא נשא עימו בארנק תמונה קטנה של אשתו אותה ייעד לטמון בפסגת האוורסט.
מאלורי אכן לא שב מהמסע הזה. אובדנו הטרגי על האוורסט יחד עם אישיותו המיוחדת שבה בערה התשוקה לטיפוס הפכוהו לאגדה ולדמות מוכרת ביותר בעולם הטיפוס.

אנדרו אירווין נולד ב- 9 לאפריל 1902. אירווין שכונה בפי חבריו "סָאנְדִי" (“Sandy”) היה בחור אתלטי, גבוה, חסון ויפה-תואר. בלימודיו הוא היה טוב אך לא הצטיין כאחיו. למרות זאת הוא ניחן בחוש טכני וביכולת הבנה אינטואיטיבית של אופן פעולתן של מכונות. יכולותיו הטכניות וידי הזהב שלו היוו גורם משפיע בהחלטה לצרף בחור צעיר מאוד כמוהו (בן 22) למשלחת השלישית לאוורסט בשנת 1924. תרמה להחלטה זו התרשמותו החיובית של ראש המשלחת האוניברסיטאית לאיי שפיצברגן בה אירווין השתתף. במקרה היה ראש המשלחת לשפיצברגן גם חבר חדש במשלחת השלישית לאוורסט, נואל אודל. אירווין הרשים את אודל בכישוריו ויכולותיו לתפעל דברים ולתקן חפצים מקולקלים.
ואכן במהלך המסע ההוא היה אירווין זה שתפעל את האביזרים הטכניים השונים החל מבלוני החמצן שנשאו עימם, לפרימוסים ועד למצלמות ולאביזרים שונים אחרים. אך הוא היה חסר ניסיון טיפוס הרים כמו שאר חברי המשלחת. אירווין היה אתלט, אך התעסק יותר בחתירה מאשר בטיפוס הרים. כדי לפצות על חוסר ניסיונו זה הוא נסע להתאמן בסקי הרים בשוויץ.

לא ברור למה בחר מאלורי באירווין כשותף לניסיון השלישי שנעשה במסע זה לכיבוש האוורסט. ייתכן והתעסקותו של אירווין בבלוני החמצן והשיפור שהכניס בביצועם עזרה להחלטה זו. בלוני החמצן נראו הכרחיים ביותר ככל שעולים בגובה ומתקרבים לפסגה. יכול להיות גם שלא הייתה להתעסקות עם בלוני החמצן שום השפעה. לעולם לא נדע בוודאות.
לא ברור גם מדוע הסכים אירווין להשתתף בניסיון להעפיל לפסגה. בגובה בו כבר שהו הוא סבל בריאותית, אם כי לא במידה מסוכנת או חריגה משאר חברי הצוות. למרות גילו הצעיר הוא היה מודע לסכנת המוות בטיפוס שכבר גבתה קורבנות לפניו. בכל-זאת ייתכן והיה צעיר מידי מכדי להעריך את משמעות הסכנה במלואה. ייתכן גם שהוא נסחף אחר חלומו של מאלורי וניכס זאת לעצמו. לעולם לא נדע בוודאות.

לעולם לא נדע בוודאות גם אם השניים אכן הגיעו לפסגה. השניים לא שבו למחנה. אודל שהיה האחרון לראות אותם בחיים סיפר כי ראה אותם לרגע כשתי דמויות שחורות קטנות הנעות מעלה מעבר למדרגה. תחילה הוא ייחס זאת למעבר מעל למדרגה השנייה, אך שנים מאוחר יותר יחזור בו וייחס זאת למדרגה הראשונה עם היוודע כמה המדרגה השנייה קשה. יומיים לאחר מכן יצא אודל לחפש אחרי השניים אך משלא מצא אותם באוהלים שהשאירו מאחור ומשלא חזרו למחנה נאלצה המשלחת כולה להשלים עם אובדנם.

במשלחת של שנת 1933 נמצא גרזן הקרח של אירווין בגובה של כ- 8,440 מטרים וכ- 230 מטרים מזרחית למדרגה הראשונה. בשנת 1999 יצאה משלחת במטרה לחקור את המסע של מאלורי ואירווין. משלחת זו גילתה אחד מבלוני החמצן ששימשו את השניים מונח למרגלות המדרגה הראשונה. גופתו של מאלורי נמצאה בגובה של 8,150 מטרים, בקו ישר מתחת לגרזן הקרח של אירווין. לא נמצאה עדות בשטח שהשניים עלו מעבר למדרגה השנייה, המכשול העיקרי האחרון לפני הפסגה.
אך, תמונתה של אשתו אותה נשא מאלורי עימו במטרה להניח אותה בשלג בפסגת ההר נעלמה ולא נמצאה על שרידי גופתו שהשתמרה היטב בתנאי הסביבה המקפיאים. סיבה שנייה להאמין כי הם אכן הגיעו לפסגה היא העובדה שמאלורי לא חבש את משקפי השלג להגן על עיניו מקרינת השמש המוחזרת, אלא נשא אותם בכיסו. עובדה זו יכולה לחזק את הטענה שהגיעו לפסגה בכך שאם לא היו ממשיכים לטפס מעלה לכיוון הפסגה, אזי היו חוזרים מטה למחנה עוד באור יום ולכן היו נזקקים למשקפי השלג. העובדה שמאלורי הסיר אותם מעידה כי נמצאו בשטח כבר בחשיכה ולכן מבחינת לוח זמנים סביר שהגיעו לפסגה והירידה מטה התנהלה כבר בחשיכה. אכן שתי סיבות אלו קלושות והמסתורין שאופף את מסעם של מאלורי ואירווין לפסגת האוורסט טרם נגוז.

אולי המצלמה שנשאו השניים כדי לתעד את הגעתם לפסגה יכולה לשפוך אור ולהכריע סופית אם השניים הגיעו לפסגה או לא. נותר לנו רק לחכות ולקוות שבעתיד תימצא גם המצלמה. זאת למרות שמאלורי היה ידוע כאחד שנוטה שלא לשים לב לפרטים הקטנים ואף בעבר נתפס כמי ששכח להסיר את מכסה העדשה של המצלמה, כי ספק גדול אם אירווין היה נותן לזה לקרות.

מאז ועד להעפלה המוצלחת


המשלחת הבריטית הרביעית יצאה לדרך רק בשנת 1933.
החמישית בשנת 1935, והשישית בשנת 1936. בשנת 1938 יוצאת המשלחת השביעית. בצוות המשלחת היו גם נואל אודל (כעת בן 47, אך עדיין בכושר המתאים) וסָבַּל מבני השארפּה שכבר היה בעל ניסיון קודם,
טֶנְזִינְג נוֹרְגֵיי (Tenzing Norgay)
.
בשנים של מלחה"ע ה-II הופסקו המשלחות. בשנת 1947 נעשה ניסיון אמיץ להעפיל לפסגת ההר בדרך לא חוקית.
אֶרְל דֶּנְמַן (Earl Denman)
, קנדי ממוצא בריטי, שכר את שירותיהם של שני בני שארפה,
אָנְג דָאוַוה (Ang Dawa)
וטנזינג נורגיי. השלושה כמעט ונתפסו על-ידי אנשי המשמר הטיבטי. בקושי רב הגיעו לאוכף-ההר הצפוני ואז נסוגו חזרה.
בשנת 1950 איבדה טיבט את עצמאותה לסין וכניסת זרים לחבל ארץ זה נאסרה. צירוף מקרים הוא שמשפחת המלוכה בנפאל הודחה מכיסאה באותה שנה. נפאל החלה לאפשר לזרים להגיע לאוורסט מתחומה לראשונה בהיסטוריה. המשלחות המערביות הבאות ייאלצו אם כן להשתמש בנתיב דרומי לפסגת ההר משטחה של נפאל.
בשנת 1951 שוב נעשה ניסיון בלא הרשאה להגיע לפסגת ההר.
קְלָאבְס בֵּייְקֶר לָרְסֶן (Klavs Becker-Larsen)
הדני ניסה עם מספר מלווים מבני השארפה לעלות על הדרך הצפונית להר משטחה של נפאל. חוסר ניסיונו בטיפוס מסוג זה וכמה מקרים של הידרדרות סלעים בדרך הסיגו אותו לאחור וגרמו לו לוותר על הרעיון הנועז.
בשנת 1951 יצאה משלחת בריטית לסרוק את השטח לבחינת מסלול דרומי משטחה של נפאל לפסגת ההר. בין החברים במשלחת היה גם שני ניו-זילנדים
אֶדְמוּנְד הִילֶארִי (Edmund Hillary)
ו
הֶארוֹלְד רִידִיפוֹרְד (Harold Riddiford)
. המשלחת הגיעה למרגלות מפל הקרח שבמסלול הדרומי וראתה לרחוק כי מעבר לאוורסט מצד זה אפשרי.
בשנת 1952 יוצאת לדרך במסלול הדרומי משלחת טיפוס משוויץ. במשלחת נכלל גם טנזינג נורגיי, הפעם בתפקיד מפקד ולא סָבַּל. ביחד עם
רֶיימוֹנְד לָאמְבֶּרְט (Raymond Lambert)
הצליחו השניים לשבור את השיא של נורטון ב- 25 מטרים, הם הגיעו עד לגובה של 8,595 מטרים.
כחלק מהמתיחות של המלחמה הקרה בין הגוש הסובייטי לגוש המערבי התפשטו שמועות שמא הסובייטים בתמיכת סין ארגנו משלחת שתקדים את המשלחות המערביות ותהווה הישג לצד הקומוניסטי. השמועות בדבר משלחת כזו נדחו על הסף הן על-ידי הרוסים והן על-ידי הסינים.

העפלה ראשונה


בשנת 1953 יצאה משלחת בריטית נוספת להר. מוביל המשלחת היה
ג'וֹן הַאנְט (John Hunt)
. בין המטפסים נמנו גם ד"ר
צָ'ארְלְס אִיבַנְס (Charles Evans)
,
טוֹם בּוֹרְדִילוֹן (Tom Bourdillon)
, אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי.
ב-26 למאי יצא האנט ביחד עם סבלים מבני השארפה להקים בסיס יציאה במקום גבוה יותר. בסיס יציאה זה ישרת את הילארי ונורגיי בניסיונם להעפיל לפסגה. ניסיונם להעפיל יהיה הניסיון השני באותה עונה. הניסיון הראשון שייך לאיבנס ובורדילון שיצאו באותו יום. השניים האחרונים הצליחו להגיעה לפסגה הדרומית של ההר שנמצאת בגובה של כ- 8,770 מטרים. אך הם נאלצו לחזור ולרדת בגלל מחסור בחמצן ובגלל השעה המאוחרת (13:00) שלא השאירה להם הרבה שעות אור לפי קצב התקדמותם.
ב-29 למאי יצאו הילארי ונורגיי לניסיונם להעפיל לפסגה תוך שהם נעזרים בבסיס הגבוה החדש שהוקם. הם יצאו מהבסיס החדש ב 06:30 כשהם סוחבים איתם בלוני חמצן לשבע שעות. ב- 09:00 הם הגיעו לפסגה הדרומית. במהלך הדרך הם פתאום שמו לב כי הם הולכים בשלג רך וטרי. היה זה מאוחר מידי, השלג החדש והחלש נתלש מסביבו של הילארי והוא נפל מטה. למזלו, היה זה רק למרחק קצר של מספר מטרים. הם המשיכו לפסגת ההר כשהמכשול העיקרי שעמד בפניהם הוא מדרגה בגובה של כ- 12 מטרים (מדרגה שתקבל את השם מדרגת הילארי). הם מצאו נקיק צר לאורך גובה המדרגה ותוך שהם נשענים בגבם לצד אחד ודוחפים את רגליהם לצד השני הם הצליחו לטפס מעלה. הם טיפסו מעבר למדרגה והמשיכו ישר לפסגת האוורסט בגובה של 8,850 מטרים ב- 11:30.
מפסגת ההר נשקף נוף מרהיב של הרי ההימלאיה הגבוהים והמשוננים מכוסי השלג ושכבות הקרח. הם לחצו ידיים, טפחו זה על גבו של זה, הצטלמו וסעדו ליבם בעוגיות מנטה. הילארי טמן בשלג צלב לבקשתו של האנט ונורגיי טמן מנחה קטנה לאלי ההר.

הילארי מצוטט: "לא ידענו אם זה אפשרי מבחינה אנושית להגיע לפסגת ההר אוורסט. ואפילו שהשתמשנו ב(בלוני) חמצן, אם אכן נגיע לפסגה, לא היינו לגמרי בטוחים שלא ניפול מתים או משהו בסגנון דומה".

עוד נותרה להם משימה לא פשוטה לרדת חזרה מטה בריאים ושלמים. כששבו מטה הראשון שפגשו היה חבר המשלחת ג'ורג'. הילארי קיבל את פניו ואמר: "טוב, ג'ורג', הבסנו את הממזר".

דבר הגעתם לפסגה נודע לעולם כולו ימים ספורים לאחר מכן. גורל הוא כי באותו יום שהגיעו החדשות לאנגליה הוכתרה גם אליזבת השנייה למלכת אנגליה. אחד הדברים הראשונים שעשתה היה להכתיר את הילארי בתואר אביר ולהעניק מדליה על-שם המלך ג'ורג' לנורגיי.

אדמונד הילארי


אדמונד הילארי נולד ב- 20 ליולי 1919, באוֹקְלֶנְד (Auckland) שבניו-זילנד. הוא התחיל לרכוש השכלה תיכונית, אך לא סיים את לימודיו והצטרף לאביו, יחד עם אחיו הצעיר, בעבודתו כמגדל דבורים מסחרי. טיול ביה"ס שנערך בשנת 1935 לאתר הסקי על ההר רוּאַפֵּאוּ (Ruapehu), דרומית לאוקלנד, עורר בו את האהבה להרים ולטיפוס. במהלך השנים הבאות ינצל הילארי כל חופשה כדי לשהות בסביבת ההרים ולטפס עליהם. לבסוף, יטפס גם על ההר הגבוה ביותר בני-זילנד, הר אוֹלִיבֵר (Oliver), שמתנשא לגובה של כ- 2,300 מטר.

במהלך מלחמת העולם השנייה, עת שירת כנווט בדרום האוקיינוס השקט, נפצע הילארי. לאחר המלחמה הוא התאושש מפציעתו ושב לעסוק בטיפוס הרים, תחביבו. הוא הרבה לטפס בניו-זילנד עצמה ולאחר מכן גם באירופה. היכרותו בקרב המטפסים הביאה לשליחת הזמנה עבורו מטעם המשלחת הבריטית לעריכת סקר גיאוגרפי בהרי ההימלאיה. המשלחת יצאה בשנת 1951 וחקרה דרך להעפיל לפסגת ההר משטחה של נפאל. בשנת 1953 יצאה משלחת בריטית נוספת והילארי הצטרף גם אליה. מהבסיס האחרון והגבוה ביותר של המשלחת בחר האנט, מוביל המשלחת, זוג מטפסים שינסו להעפיל לפסגה. השניים הראשונים שנשלחו כשלו במשימה אך ידעו לספר לחבריהם על הקשיים שנתקלו בהם בדרך. הזוג השני שנשלח היו, כאמור, הילארי ונורגיי. הם כבשו את פסגת העולם.

הילארי: "אני אדם בר-מזל. היה לי חלום, והגשמתי אותו, וזה לא דבר שקורה לעיתים קרובות לאנשים".

באותה שנה הוא נשא לאישה את
לוּאִיז מַארִי רוֹז (Louise Mary Rose)
, בתו של מטפס הרים. במשך השנים נולדו להם שלושה ילדים: פֶּטֵר (Peter), שָׂרַה (Sarah) ובֶּלִינְדָה (Belinda).

כיבוש פסגת האוורסט הקנה להילארי תהילת עולם. הוא זכה לאות אבירות מבית המלוכה הבריטי על הישגו זה. שמו הפך לשם דבר בקרב מטפסים, הרפתקנים למיניהם והציבור הרחב. פרסום זה הביא אותו להצטרף למשלחת של
וִיוִיאַן פוּחְס (Vivian Fuchs)
לחציית יבשת אנטרקטיקה דרך הקוטב הדרומי. תפקידו של הילארי במסע זה היה להקים מחנות של אספקה ומזון מקו המים עד לפני הקוטב. מחנות אלו ישמשו את ויויאן וצוותו לאחר שיחצו את הקוטב, בחלק השני של מסלולם. לאחר שסיים להקים את המחנה האחרון לא יכול היה הילארי להתאפק. הוא המשיך להתקדם דרומה בעזרת טרקטורים ממונעים וב- 4 לינואר 1958 הוא הגיעו לקוטב הדרומי בעצמו!

מלבד הרפתקאות ומסעות הילארי היה גם פעיל חברתי. הביקור בנפאל וההתוודעות אל תנאי חייהם של בני השארפה עוררו אותו להירתם לשיפור מצבם. הוא התרים כסף מנדבנים, תכנן ואף השתתף בצורה פעילה בבניית מספר רב של בתי-ספר, מרפאות, בתי-חולים וגשרים. מיזמים אלו נעשו לפי בקשתם של בני השארפה ובתמיכתם.
על מנת להרים את הפרויקטים השאפתניים הללו נסללו שני מסלולי תעופה. סלילתם רק אפשרה להגביר את זרם התיירים והמטפסים החובבים אל האוורסט ומסחריותו של האתר למורת רוחו.

בשנת 1975, לאחר ביקור בנפאל, אשתו ובתו הקטנה נספו בתאונת מטוס בזמן המראה מקָטְמַנְדוּ, עיר הבירה. הטרגדיה האישית הגדולה הכבידה מאוד על ליבו, והיה לו קשה להתאושש ממנה.

בשנת 1977 הוא יצא עם משלחת שנעזרה בסירות-מנוע ונעה במעלה נהר הגנגס. המסע נמשך ממפרץ בנגל שם הנהר נשפך לים ועד לרגלי הרי ההימלאיה המושלגים המספקים לו את מקור המים.

בשנת 1979 הוא ניצל בעצמו כאשר נאלץ בגלל חוסר זמן פנוי בלוח הזמנים העמוס שלו לוותר על משרת הנהגת משלחת מוטסת מעל לקוטב הדרומי. חברו, מטפס ההרים
פֶּטֵר מַלְגְרוּ (Peter Mulgrew)
, מילא את מקומו וניספה יחד עם כל שאר 256 הנוסעים. מטוסם התרסק על הר אֶרֶבּוּס (Erebus), ליד מיצר מֶקְמוּרְדוֹ (McMurdo).

בתקופה זו פרש הילארי מהרפתקאותיו לטובת עיסוקו הקודם בילדותו, מגדל בחוות דבורים על-יד אוקלנד. אך עדיין נכונה לו הרפתקאה נוספת כאשר הצטרף, בשנת 1985, לטיסה מעל לקוטב הצפוני במטוס סקי דו-מנועי יחד עם
נִיל אַרְמְסְטְרוֹנְג (Neil Armstrong)
, האדם הראשון שצעד על הירח. כאשר נחתו בקוטב הפך הילארי לאדם הראשון שעמד בשלושת קטבי כדור-הארץ: הקוטב הצפוני, הקוטב הדרומי והאוורסט.

בשנת 1989 הוא התחתן שנית עם אלמנתו של פֶּטֵר,
ג'וּן מַלְגְרוּ (June Mulgrew)
.

הוא נפטר ב-11 לינואר 2008, בגיל 88.

טנזינג נורגיי


טנזינג נורגיי נולד בטיבט ככל הנראה במאי 1914 (תאריך מדויק לא ידוע) כבן ה-11 במשפחה של 13 ילדים. הוא גדל בשבט השארפה לא הרחק מהר האוורסט. נורגיי החל להתפרנס מטיפוס הרים כבר בשנות השלושים של המאה ה-20. הוא השתתף במשלחות הבריטיות ולאחר-מכן השוויצריות להרי ההימלאיה. הוא גם השתתף כסבל גם בטיפוס הרים אחרים בהודו ובפקיסטן. הוא התבלט לעומת סבלים אחרים בכישורי הטיפוס שלו ובנחישות העיקשת שלו. בפי חבריו הוא זכה לכינוי "נמר של השלגים" ("Tiger of the snows").

כמו הילארי גם טנזינג קנה לו תהילת עולם בכיבוש פסגת האוורסט בשנת 1953. הוא מונה כמנהל הדרכת אימוני שדה בבית-ספר לטיפוס הרי ההימלאיה בעיר דָארְיֶלִינְג (Darjeeling) שבהודו. בעיר זו הוא חי עוד לפני שטיפס על האוורסט וכעת ביסס שם את חייו. בשנת 1978 הוא פתח חברה חדשה בשם "טנזינג נורגיי הרפתקאות" שהציעה טיולי הרים בהרי ההימלאיה.

שלא כמו הילארי, נורגיי לא זכה בכבוד הראוי מהממשל של נפאל. בגלל שבחר לחיות בדארילינג שבהודו את מרבית חייו הוא לא זכה להכרה כגיבור לאומי מהממסד הנפאלי. פסלו היחיד ניצב מחוץ לנפאל בדארילניג, זאת למורת רוחו של העם הנפאלי, שבניגוד לממסד כן רואה בו דמות לאומית.

הוא נפטר ב-9 למאי 1986.

אז מי כבש ראשון את פסגת האוורסט?


זה נכון שהילארי ונורגיי הגיעו לפסגת האוורסט יחד כצוות. אך את העיתונאים ושאר הציבור עניינה השאלה הסנסציונית - כף רגלו של מי דרכה ראשונה בפסגת ההר? שאלה זו צצה מיד כששבו השניים לציוויליזציה. כדי לכבות את האש של מדורה זו הכריז האנט, מפקד המשלחת, כי השניים הגיעו יחד, כצוות. הילארי ונורגיי אף התחייבו שלא לגלות לעולם מי הגיע ראשון לפסגת ההר. כסופם של סודות רבים גם סוד זה עתיד היה להיחשף. אמנם לא נאמר במפורש, אך בספרו תיאר הילארי את עצמו כמוביל וכחזק מבין השניים שאף מידי פעם נאלץ למשוך את נורגיי מעלה איתו. נורגיי עצמו תיאר את הדברים קצת אחרת, אך יחד עם זאת לא הכחיש את רוח הדברים. הוא אף רמז כי אין בושה בלהיות מקום שני בטיפוס ההר.
לאחר מותו של נורגיי שבר הילארי את השתיקה בנושא וציין כי אכן הוא עצמו הגיע ראשון לאוורסט.

לדעתי אפשר לסכם ולומר כי האנט לגמרי צדק. בטיפוס ההר השניים עבדו כצוות והגיעו י ח ד לפסגתו.

מאז ועד היום


מאז שנות התשעים של המאה ה-20 הפכה העלייה לפסגת האוורסט לעסק ממוסחר לכל דבר. ציוד טכנולוגי חדיש מבטיח את ביטחונם של המטפסים באופן משמעותי, אך עדיין סכנת הפגיעה הגופנית ואף מוות מרחפת על כל מטפס. קיימים שני מסלולי טיפוס לפסגת ההר, אחד מהצד הדרומי מנפאל והשני מהצד הצפוני של ההר מטיבט. המסלול מהצד הדרומי כולל את בסיס המחנה (Base Camp) ממנו יוצאות משלחות הטיפוס. בדרך ישנן ארבע תחנות עצירה במחנות שונים הממוספרים מאחד עד ארבע. לפני ההגעה לפסגת האוורסט קיים משכול נוסף בדמות מדרגה גבוהה (הנקראת על שמו של הילארי) עליה יש לטפס. המסלול הדרומי מתחיל גם הוא בבסיס מחנה ולאחריו קיים בסיס מחנה מתקדם (Advanced Base Camp). המשך הדרך לפסגת ההר עוברת על פני אוכף צפוני של ההר (North Ridge). גם אחרי בסיס המחנה המתקדם קיימים ארבע מחנות נוספים בהמשך הממוספרים מאחד עד ארבע.

מפת מסלולי טיפוס לאוורסט


1956 – משלחת מטפסים נוספת משוויץ. מתוכה שני זוגות של מטפסים כובשים את האוורסט. גם הם מהנתיב הדרומי.
1960 – משלחת גדולה מסין וטיבט מנסה להעפיל להר מהצד הצפוני. לא סופקו הוכחות חותכות להצלחה, כי לטענתם העפילו בזמן החשיכה. לפי המסופר הם נכשלו לטפס מעבר למדרגה השנייה עד שאחד מהם הוריד את מגפיו ואת הגרביים וטיפס על כתפי חברו!
1963 – משלחת אמריקאית לאוורסט משיגה העפלה לאוורסט מהצד הדרומי וגם את התואר ראשונים לחצות את הפסגה מצד לצד כששני מטפסים העפילו ממסלול חדש מערבית להר (בגלל סופה שגרמה להיפרדותם משאר המשלחת) וירדו חזרה לצד הדרומי אחרי שהעפילו לפסגה.
1965 – מטפס מבני השארפה במשלחת הודית מעפיל להר בפעם השנייה בחייו. שמו
נָאוַואנְג גּוֹמְבּוּ (Gombu Nawang)
והוא בן אחותו הגדולה של טנזינג נורגיי! העפלה קודמת שלו הייתה שנתיים קודם לכן במסגרת המשלחת האמריקאית.
1970 – מטפסים ממשלחת יפנית מעפילים לראשונה לפסגת האוורסט, מהצד הדרומי.
1973 – מטפסים ממשלחת איטלקית מעפילים לראשונה לפסגת האוורסט, מהצד הדרומי.
1975 – שוב משלחת יפנית, הפעם של נשים. ב-16 למאי
יוּנְקוֹ טָבֶּאִי (Junko Tabei)
היא האישה הראשונה להעפיל לפסגת האוורסט, מהצד הדרומי. באיחור של כמה ימים אחריה העפילה לפסגה המטפסת הטיבטית
פַנְטוֹג (Phantog)
ממשלחת סין להר, היא האישה השנייה להעפיל להר והראשונה להעפיל מהצד הצפוני.
1979 – סין מתירה שוב למטפסים מערביים להיכנס לתחומי טיבט ולגישה הצפונית להר.
1986 – ב- 9 למאי, כשהוא בן 72, נפטר טנזינג נורגיי.
1990 – בנו של אדמונד הילארי,
פִּיטֶר הִילֶארִי (Peter Hillary)
, מעפיל לפסגת ההר.
1992 – ב- 12 למאי,
דוֹרוֹן אַרְאֵל
הוא הישראלי הראשון להעפיל לפסגת האוורסט.
1995 – נכדו של ג'ורג' מאלורי (המטפס שנעלם על ההר יחד עם אנדרו אירווין),
ג'ורג' מאלורי השני (George Mallory II)
, העפיל לפסגת האוורסט ב- 14 למאי. שם בפסגה המושלגת של האוורסט הוא טמן תמונה קטנה של סבו.
1996 – אסון על ההר מסתיים במותם של 15 מטפסים, מדריכים וסבלים. הטרגדיה עוררה ביקורת על המסחריות של הטיפוס לאוורסט. זאת השנה עם הכי הרבה הרוגים על ההר.
2002 – פיטר הילארי, בנו של אדמונד הילארי, כובש את הפסגה בפעם השנייה.
2006 – שני מטפסים ישראלים,
דָוִיד (דוּדוּ) יִפְרַח
ו
מִיכַה יָנִיב
, מעפילים לפסגת האוורסט במסגרת פרויקט שלום יחד עם מטפסים פלסטינאים וזרים אחרים.
2007 –
אָפַּא שֶרְפַּה (Apa Sherpa)
מגיע לפסגת האוורסט בפעם ה-17!
2008 – ב-11 לינואר, כשהוא בן 88 שנים, נפטר אדמונד הילארי.

עד היום (2007) נערכו כ- 11,000 ניסיונות העפלה לפסגת האוורסט. כ- 3,000 מתוכם הסתיימו בהעפלה לפסגה (37% הצלחה). מכלל המטפסים עד כה ישנם 207 שנהרגו (2%), מתוכם 54 נהרגו אחרי שהגיעו לפסגה ונשמו את אוויר הפסגות (1.8%).

בחן את עצמך...



לשנים: 1990-2000

■...■...■...■...■ | שלום | ■...■...■...■...■



[למסע הקודם | למסע הבא]

[ עמוד ראשי - מסעות גילוי ארצות | מסעות מרקו פולו | גילוי יבשת אמריקה | מסעות וַאסְקוֹ דַה-גַמָה | גילוי מיצרי מגלן | מסעות סר מרטין פורבישר | הרפתקאות סר פרנסיס דרייק | גילוי ים ברנץ | מסעות הנרי האדסון | גילוי ים טסמניה | גילוי מיצרי ברינג | מסעות קפטן ג'יימס קוק | כיבוש הקוטב צפוני | כיבוש הקוטב דרומי | העפלה לפסגת האוורסט | הנחיתה על הירח ]