headline
Error processing SSI file




כיבוש הקוטב הדרומי



לפני קריאת פרק זה מומלץ מאוד לקרוא את הפרק על כיבוש הקוטב הצפוני.

גילוי ומיפוי היבשת הקפואה


מספר רב של אנשים ומסעות נערכו אל ומעבר לחוג הקוטב הדרומי במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. לפני שנגיע ונספר על המסע לכיבוש הקוטב הדרומי, נחלוק כבוד לחלק מצומצם מאותם אלה שסללו את הדרך להישג זה.

גֶ'ייְמְס קוּק (James Cook)
נולד בשנת 1728, באנגליה. על חייו ושלושת מסעותיו הימיים הגדולים מוקדש פרק נפרד. נציין רק כי במסעו השני שיצא דרומה מנמל בקצה הדרומי של יבשת אפריקה נועד קוק למצוא אדמה חדשה. באותה תקופה רבים האמינו כי קיימים עוד אזורי יבשתיים נוספים מדרום לקו המשווה שטרם נתגלו. משימתו של קוק, בשנת 1772, הייתה אם כן לאתר את אותם מקומות חדשים בתקווה למצוא אוצרות טבע ומקומות ליישוב. קוק חצה בהפלגתו זו את חוג הקוטב הדרומי והגיע לים זרוע קרחונים עד שצפה בחופיה הקפואים של יבשת אנטרקטיקה. במסעו הימי הוא הצליח להקיף את היבשת כולה ובכך להוכיח למעשה כי לא קיימים עוד אזורי יבשה בלתי ידועים בחלקו הדרומי של כדור הארץ.

גֶ'ייְמְס ווֶדֵל (James Weddel)
נולד בשנת 1787, באנגליה. אביו מת זמן קצר לאחר שהוא נולד. מצבה הכלכלי הירוד של המשפחה אילץ את אחיו הגדול להצטרף לצי האנגלי. ג'יימס הצעיר, אז בן תשע שנים, הצטרף לאחיו הגדול, אך פרש לאחר זמן קצר. מאוחר יותר הוא שוב יצטרף לצי האנגלי ויצא למסעות בעיקר באזור איי הודו-המערבית ולחופי אמריקה. בהתחלה הקריירה הימית שלו לא נראתה מבטיחה. ג'יימס הואשם בהכאת קפטן אחת הספינות בהן שירת ואף הושם במעצר. עקשנותו להמשיך ולשרת בים השתלמה בסופו של דבר והוא התקדם בדרגות הסולם הימי.
שמועות על הימצאותן של אזורי דגה עשירים (בעיקר בכלבי ים) בחלק הדרומי של העולם, משכו אנשי ימה רבים שרצו להתעשר בזמן קצר. בנוסף לעושר זה וודל רצה למצוא גם אזורי יבשה חדשים לא ידועים. הוא הצליח לשכנע בעל ספינה אנגלי עשיר לממן את מסעו דרומה ויצא לאזור איי שטלנד בשנת 1819. וודל לא אכזב וחזר לאנגליה עם שלל רב, אך ללא מציאת אזורי יבשה חדשים כפי שקיווה למצוא.
הרווח הכספי מהמסע היה כה רב עד שספינה נוספת נקנתה על-ידי המשקיע. שתי הספינות יצאו למסע שני נוסף לאזור אנטרקטיקה. בשנת 1821, הספינות הגיעו ועגנו באחד מאיי פוקלנד. שם חברו למסע צייד דגה יחד עם ספינה אנגלית שלישית. במהלך השייט הם גילו את איי אורקני הדרומיים (South Orkney Islands).
בשנת 1822 יצא וודל למסע שלישי ואחרון ליבשת אנטרקטיקה. גם הפעם יצאו שתי ספינות לדרך בתקווה למצוא כלבי ים רבים. הפעם לא שפר מזלם וכמות הצייד הייתה קטנה. שתי הספינות הדרימו הלאה בתקווה למצוא אזורי צייד חדשים. במסע זה הוא הגיע עם צוותו עד לקו רוחב דרומי של '34 74°, רחוק יותר מכל אדם אחר לפניו. רק קרחונים נצפו בים מידי פעם ולא שום יבשה. וודל החליט לסגת לאחור ובכך החמיץ להגיע לחופי יבשת אנטרקטיקה.
הים בו שט וחקר יישא לימים את שמו, אך מדפי הקרח של יבשת אנטרקטיקה יישאו את שמם של חוקרים אחרים שעתידים לגלות אותם.

גֶ'ייְמְס קְלָארְק רוֹס (James Clark Ross)
נולד בשנת 1800, באנגליה. מגיל צעיר מאוד התוודע לחיים על הסיפון. בגיל 18 הצטרף לדודו לשייט בחיפוש כושל אחר מעבר הצפון. במהלך עשרים השנים הבאות השתתף רוס בכמה מסעות גילוי בחוג הארקטי. בשנת 1839 הוא יצא למסע לחקר אנטרקטיקה, כשהוא מוביל את אחת הספינות. אחת ממטרות המסע הייתה לגלות את מיקומו של הקוטב המגנטי הדרומי. רוס פנה בנתיב שונה מן האחרים והדרים בזהירות ובאיטיות בין גושי הקרח הצפים. לאחר שעבר אזור קרחונים צפוף הגיע אל ים יחסית פתוח, שנקרא מאוחר יותר על שמו – ים רוס (Ross sea). הוא המשיך דרומה עד שהגיע ליבשת אנטרקטיקה, היבשת הכי דרומית על פני כדור-הארץ. לפניו נתגלו רכסי הרים גבוהים מכוסי שכבת קרח ושלג. את חבל הארץ אותו גילה כינה בשמה של מלכת אנגליה – ארץ ויקטוריה. מצפנו של רוס החל להיות לא יציב באזור זה, סימן לכך שהוא לא רחוק ממטרתו. כלל שהתקדם יותר כך הבחין במחסום קרח טבעי הנמתח באופק ממזרח למערב. גוש הקרח היה בגובה של 45-60 מטר לכל אורכו, וללא כל סדקים או בקיעים. רוס חישב אותו לבלתי חדיר ונתן שמו שוב על שם המלכה – מחסום ויקטוריה (מאוחר יותר ישונה השם למדף-הקרח ע"ש רוס). החופים באזור זה היו עשירים בבעלי-חיים, כדוגמת כלבי ים ומינים שונים של פינגווינים. במשך השנים הבאות המשיך רוס לצאת למסעות נוספים באזור עד שבשנת 1843 שב חזרה לאנגליה. בהלת הזהב בקליפורניה, בשנים 1848 עד 1855, עודדה את המעבר במייצר הימי מדרום לארגנטינה, תחנות לתיקון ספינות והגשת סיוע ואספקה התפתחו באזור. יחד עם זאת במשך כ-50 השנים הבאות מעטים היו המסעות בחוג הקוטב הדרומי. אם כבר נערכו מסעות שכאלה, הן נערכו יותר בחוג הקוטב הצפוני – החוג הארקטי.

יבשת אנטרקטיקה


אנטרקטיקה


זוהי היבשת החמישית בגודלה, שטחה כמעט כפול מזו של יבשת אוסטרליה. היא מקיפה את הקוטב הדרומי וכמעט כולה נמצאת מתחת לחוג קוטב זה. יבשת זו מכוסה כמעט כולה בשכבת קרח קפואה באופן תמידי. אם שכבת קרח זו תימס, אגב, מפלס מי הים בכל כדור-הארץ יעלה בשישים מטרים. יבשת זו אינה מישורית כלל וכלל. למעשה הרים רבים בה, רכסים ורמות גבוהות. ההר הגבוה ביותר בה מתנשא עד לגובה של כ- 4,900 מטרים.
יבשת זו אינה מאוכלסת בתושבים. המקום המאוכלס הקרוב ביותר הוא דרום-אמריקה, במרחק של כאלף ק"מ. על אף שזה נשמע מוזר, יבשת אנטארקטיקה היא בעלת מזג-אוויר מדברי, שכן כמות המשקעים השנתית הממוצעת בה (לאחר שממירים את השלג היורד לכמות מים) היא פחות מ- 254 מ"מ. בקיץ הטמפרטורה ביבשת אינה עולה מעל לאפס מעלות. בחורף הטמפרטורה צונחת הרבה מתחת לאפס ומגיעה גם לערכים קיצוניים של 50°C- ואף פחות. למעשה, הטמפרטורה הקיצונית הקרה ביותר שנמדדה הייתה כ- 89°C- .
תופעה נוספת המקשה מאוד על התקיימות ביבשת היא הרוחות החזקות. האוויר הקר שמעל לקוטב מתפשט מהקוטב לעבר החופים בכל הכיוונים. רוחות עזות נוצרות מתופעה זו, עוצמתן מגיעה עד ל- 300 קמ"ש. ההפסקות בהן נרגעות הרוחות הן קצרות מאוד, כמספר שעות בלבד.למרות כמות המשקעים הקטנה נראה כי תמיד מתחוללות סופות שלגים זאת בשל הרוחות החזקות המרימות את כל השלג הטרי שהצטבר כל הדרך מהקוטב עד לחופים.
למרות התנאים הקשים האלו עדיין ניתן למצוא כאן צמחיה פרימיטיבית בצורת אצות וחזזיות ובעלי חיים לאורך קו החוף כמו פינגווינים ואלבטרוסים. גם מיני יצורים קטנים ופרימיטיבים חיים כאן. היבשת מאוכלסת גם במספר אלפי מדענים ממדינות שונות ובמספר לא מבוטל של קרוב לשלושים אלף תיירים (נכון ל- 2008) הפוקדים את המקום בעונת הקיץ.

מסע התגליות של דיסקברי


אֶרְנְסְט הֶנְרִי שָקְלֶטוֹן (Ernest Henry Shackleton)
נולד ב-15 לפברואר 1874 באירלנד. שורשי משפחתו של שקלטון מאנגליה. אביו ניסה להתגייס לצבא, אך סיבות בריאותיות מנעו זאת ממנו. במקום זאת הוא היגר לאירלנד בה נולד שקלטון, ועסק שם בגידולים חקלאיים. מאוחר יותר עשה שינוי מקצועי גדול ועבר ללמוד רפואה לאחר שהצליח למכור את השדה החקלאי שהיה ברשותו בזמן משבר תפו"א הגדול באירלנד. כשהיה בן עשר, עבר אביו עם המשפחה חזרה לאנגליה. אביו רצה שילמד רפואה, אך שקלטון הצעיר הפסיק בגיל 16 את לימודיו לטובת הצטרפות לחברת המסחר-הימי הצפון-מערבית שבליוורפול. אחד ממסעותיו הראשונים היה לדרום-אמריקה, שם נאבקו הוא ושאר חברי הצוות בסערות לפני שהצליחו לעבור את כף הורן.
במרוצת 8 השנים הבאות השתתף שקלטון במסעות ימיים רבים לאמריקה ולמזרח הרחוק, תוך שהוא מתקדם בסולם הדרגות בפיקוד הימי. או אז עבר לשרת בחברה עלית למסחר ימי, "נתיב המבצר המאוחד" (The Union Castle Line). הייתה זו חברה מכובדת ויוקרתית שעסקה במסחר והעברת דברי דואר בין אנגליה לקולוניה שבדרום-אפריקה. שקלטון בעיקר עבר לעבוד שם כדי להרשים את בת-זוגתו הטרייה ואביה מהמעמד העליון. הייתה זו גם עבודה נוחה שאפשרה לו להתראות עם בת-זוגתו באופן סדיר. מאוחר יותר הועברו בקו זה גם לוחמים לשדות הלחימה במלחמת הבורים.
בשנת 1900, ייתכן ובגלל שמאס בשגרת מסלול זה, פנה שקלטון להצטרף בהתנדבות למסע לגילויים ליבשת אנטרקטיקה בהנהגתו של רוברט פאלקון סקוט. הוא זכר בגעגועים את המסע הראשון בו השתתף לכף הורן, שם התעורר בו הרצון לחקור את היבשת הדרומית. רצה הגורל ובאחת ממסעותיו לדרום-אפריקה פגש באחד החיילים שאביו האמיד היה אחד המממנים למסע של סקוט. שקלטון ביקש וזכה להיפגש עמו, פגישה שהייתה מוצלחת ביותר מבחינתו של שקלטון. שקלטון הרשימו מאוד והלה דאג לשגר בקשה לראשי המשלחת (שלא ניתן היה כמובן לסרב לה) שיסכימו לקבלו. סימן לבאות ניתן כבר אז כשסקוט נמנע מלעסוק אישית בקבלת הצטרפותו של שקלטון בתואנה כי הוא עסוק מידי.

רוֹבֶּרְט פָאלְקוֹן סְקוֹט (Robert Falcon Scott)
נולד ב-6 ליוני 1868 באנגליה. גם אביו סבל בריאותית ולא התקבל לשורות הצבא הבריטי. במקום זאת פנה לעבוד במאפייה בפלימות'. שם נשא לאישה בת למשפחה מיוחסת ומכובדת. גם דודו מצד אביו וגם דודו מצד אמו היו בעלי קריירה ימית. בכלל בפלימות' מקצוע הימאות היה נפוץ ומקובל. לתוך מציאות זו נולד וגדל סקוט הצעיר.בגיל 13 הצטרף למסע הימי הראשון שלו. הוא החל את לשרת כפרח קצונה ימי והתקדם במשך השנים בסולם הדרגות כשהוא משאיר אחוריו רושם של קצין ימי מבריק ומבטיח.
בגיל 18 השתתף סקוט בתחרות ימית שערך הצי הבריטי במימי האיים הקאריביים. התחרות נערכה בין כמה ספינות-מרוץ כשעל פיקוד כל אחת מהן הופקד קצין צעיר מאחת מספינות הצי. סקוט ניצח בתחרות אך בקושי. סעודה חגיגית אליה הוזמן גם סקוט נערכה על סיפונה של אחת מספינות הצי. אדמירל אותה ספינה היה
אָלְבֶּרְט מָרְקְהַאם (Albert Markham)
. רצה הגורל ואורח כבוד נוסף בסעודה היה קרובו של האדמירל,
קְלֶמֵנְטְס מרקהאם (Clements Markham)
, גיאוגרף מכובד שהתרשם מאוד מאישיותו של סקוט. הלה הגיע למסקנה כי על סקוט יש להטיל את מלאכת הפיקוד על המשלחת למסע גילויים באנטרקטיקה. השנה הייתה 1886.
במהלך השנים הבאות עבר סקוט הכשרה צבאית, תוך ששוב הוא מצטיין ומתבלט על פני שאר החניכים. בשנת 1894 נתגלה כי המשפחה אבדה את ממונה, ככל הנראה מהשקע לא מוצלחת של אביו. המשבר הכלכלי שפקד אותה היה כבד. כל אחד מהילדים נאלץ להירתם ולעזור לכלכל את אימם. סקוט נאלץ לחסוך ככל שיכל, הוא מנע מעצמו מלהתרועע ולבזבז עם חבריו. כתוצאה מכך הוא התרחק והתבודד עוד יותר. הוא לקח על עצמו משימות עבודה ימיות נוספות. אחת מהן הביא אותו לשרת במימי הים-התיכון, שם יצא לו לפגוש שוב את מרקהאם. בשנת 1897 אביו נפטר, שנה לאחר-מכן איבד סקוט גם את אחיו הגדול אותו העריץ.
בשנת 1899, הוא פגש שוב את מרקהאם במהלך אחת מחופשותיו מהשירות הצבאי. בפגישה זו למד ממנו לראשונה על תוכנית עתידית לארגן מסע תגליות לאנטרקטיקה. סקוט, כשכבר 18 שנות שירות בצי הבריטי מאחוריו חיפש משהו מעניין חדש שירחיב את אופקיו. יומיים לאחר מכן, ללא תקוות גדולות, הוא נרשם למסע.

קלמנטס מרקהאם, גיאוגרף במקצועו, כעת נשיא "החברה הגיאוגרפית המלכותית" חלם זמן רב על ארגון משלחת לאנטרקטיקה. בשנת 1894 פנה ל- "חברה המלכותית" להצטרף ל- "החברה הגיאוגרפית המלכותית" בתכנון המסע. בראייה לאחור הייתה זו טעות. חברי ה- "חברה המלכותית" ראו את חברי "החברה הגיאוגרפית המלכותית" כנחותים מהם. לאחר מאמץ רב הצליח מרקהאם לגייס את סכום הכסף הנדרש. או אז פרצו מריבות וויכוחים בין שתי הקבוצות לגבי כל נושא הקשור בתכנון וארגון המסע. שיא המחלוקת היה בהשקפת העולם שהתבטאה בראיית אופי ומטרת המסע. חברי ה- "חברה המלכותית" ראו אך ורק את הצד המדעי של המסע וסברו לכן כי על איש מדע (רצוי מתוכם) לפקד עליו ולהוביל אותו. תפקידו של מפקד ספינת המסע, הסתכם לדעתם, רק בהבאת המשלחת המדעית לחופי אנטרקטיקה והחזרתם הביתה. מרקהאם, בהיותו גיאוגרף, הבין כי המבצע יהיה ימי ברובו ונדרש כי מפקדו יהיה איש ימיה פיקודי, נמרץ וצעיר. מישהו כמו רוברט פירי, איש הימיה, שניהל את המשלחת לקוטב הצפוני.
חברי ה- "חברה המלכותית" הצליחו להביא למינוי המשלחת המדעית גיאולוג מפורסם בשם
ג'ון ווֹלְטֶר גְרֶגוֹרִי (John Walter Gregory)
. למען האמת, גרגורי מלבד הידע המדעי הביא עמו גם ניסיון בהובלת מסעות לאזורים לא ידועים כמו במזרח אפריקה, ניסיון טיפוס על הרים אלפיניים כמו גם שייט בחוג הקוטב הצפוני ליד איי שפיצברגן. מבחינתם, היה חסר רק מפקד לספינה. את מרקהאם זה לא סיפק, הוא פנה להמשיך ולחפש גם מפקד לספינה וגם מנהיג למסע.
מבלי להתייעץ בחברי ה- "חברה המלכותית" הציג מרקהאם את מועמדותו של סקוט לתפקיד מפקד הספינה. הצבעה ראשונה שנערכה הסתיימה בשוויון קולות בין בעלי זכות ההצבעה. למזלו של מרקהאם וסקוט בהצבעה השנייה נעדרו שניים מהמתנגדים וסקוט נבחר לפקד על הספינה ועל המסע כולו. כשהבין גרגורי כי למעשה הוא יהיה תחת פיקודו של סקוט ולא להפך הוא ניסה לערער על בחירתו של זה. ניסיונותיו אלו לא צלחו ואולטימאטום הוצב בפניו: או שיקבל את פיקודו של סקוט או שיעזוב. בשאט נפש התפטר גרגורי ממינויו.

בין היתר נבחנה ספינתו של נאנסן, הפְרַאם (Fram), בתור הספינה למסע. אך סקוט ומרקהאם לא מצאו אותה כמתאימה. ב-6 לאוגוסט 1901 יצאה המשלחת על סיפונה של ספינת דִיסְקָבֶרי (Discovery – תגלית באנגלית). כשהגיע לניו-זילנד קיבל סקוט הודעת טלגרף משמחת ממרקהאם. הלה גייס סכום כסף נוסף בו רכש ספינה נורבגית קטנה מוֹרְגְנֵן (Morgnen – בוקר בנורבגית), שתצטרף מאוחר יותר לעזור במסע. שמה הוסב למוֹרְנִינְג (Morning – בוקר באנגלית). ביום הכי ארוך בשנה (בחצי הכדור הדרומי), ב-21 לדצמבר 1901, יצאה הדיסקברי מהנמל בניו-זילנד לכיוון דרום אל יבשת אנטרקטיקה.

ספינת הדיסקברי


כשלושה שבועות לאחר-מכן כבר היו לחופי אנטרקטיקה. בשייט לאורך החוף חיפשו מקום מתאים להקמת מחנה החורף. הם חלפו על פני מדף רוס ועברו על פני מקום לא נודע לו סקוט נתן את השם ארץ המלך אדוארד ה-7. באחת מן העצירות באזור יצאו סקוט ושקלטון בכדור פורח לתצפית למרחק. מאוחר יותר הגיעו למקום שנבחר להקמת מחנה החורף והקימו שם את ביתני המגורים. בזמן זה כבר עבר אמצע הקיץ האנטרקטי, לכן לא ניתן היה לצאת למסע ארוך כלשהו. ראשונים לצאת למסע גיחה קצר בסביבה לשם תרגול והכרת השטח היו שקלטון ועוד שני קצינים. חוסר ניסיונם בחיים בחוג הקוטב היה בעוכריהם, השלושה כמעט וקפאו למוות. כמעט ואף אחד מכל אנשי המשלחת לא ידע להשתמש בכלבים לגרירת מזחלות. לכן, במקום להשתמש בכלבים לגרור את מזחלותיהם השלושה גררו אותם בעצמם. בנוסף, הם לא העריכו נכון את המרחק אל היעד אליו רצו להגיע. באמצע הדרך סופה עזה התחוללה וחברי הצוות שהיו כבר תשושים החלו לסבול ממכות קור. בנס הגיע חזרה למחנה החורף שהוקם.
במהלך החורף העסיקו עצמם במדידות המדעיות בתחומי מדע רבים, כמו מטאורולוגיה, גיאולוגיה, מגנטיות וכו'. עם תחילת הקיץ הבא, בשנת 1902, התחילו להתכונן ליעד הגדול של מטרת המשלחת – להגיע לקוטב הדרומי. המסע תוכנן כך שרק צוות מצומצם יעשה את כל הדרך אל הקוטב, כשהוא נעזר בדרכו חזרה באספקה שהושארה לו במקומות שונים על-ידי חברי המשלחת האחרים. כך האספקה שיהיה על הצוות שעושה את כל הדרך לקוטב לסחוב עמו תהיה מינימאלית (בדומה לשיטה שאימץ רוברט פירי במסעו לקוטב הצפוני שנים מאוחר יותר). בצוות המצומצם נכללו רק שלושה, שקלטון, ווילסון (רופא המשלחת) וכמובן סקוט.
המשלחת סבלה מכמה גורמים שהאטו והגבילו את קצב התקדמותה על פני הקרח האנטרקטי. ראשית הכלבים סבלו מאוד מתת-תזונה והיו חלשים מכדי לגרור את המזחלות. מסתבר כי האוכל שהובא להם לא היה מתאים. במקום להשתמש בהם כמאגר לאוכל, הם נגררו מאחור. ווילסון החל לסבול מעיוורון שלג, ובשלב מסוים אף גרר אחריו את המזחלת בלי יכולת לראות קדימה בכלל. שקלטון החל להראות סימני פגיעה ממחלת הצפדינה. למרות כל זאת, ב-31 לדצמבר 1902, הצליח הצוות להגיע להישג דרומי חדש עד לקו רוחב של '17 82°, המתורגם למרחק של כ- 770 ק"מ מהקוטב, ולשוב בחזרה לבסיס החורף.

מסע התגליות של דיסקברי


הספינה מורנינג הגיע באותו קיץ עם ציוד ואספקה על סיפונה. בשובה חזרה לניו-זילנד לפני בוא החורף היה על סיפונה שקלטון שפונה מחמת מצבו הבריאותי. שקלטון לא רצה להתפנות, והיה מאוד מדוכא מכך. אחרי שהחלים בניו-זילנד שב לאנגליה. באנגליה היו מאוד לא מרוצים מכך שהמשלחת תישאר שנה נוספת בחוג האנטרקטי. כל המסע עולה כבר יותר מידי כסף, גם עלה החשש להינזקותה של ספינת הדיסקברי. קלמנטס שלח הודעת טלגרף בהולה לשקלטון בה ביקש להיוועץ עמו. למעשה, הוא הציע מאוחר יותר לשקלטון לעמוד בראש משלחת חילוץ. ספינה נוספת בשם טֶרַה-נוֹבַה (Terra Nova – אדמה חדשה באיטלקית), בנוסף למורנינג הקטנה, הוקצתה למשימה זו. שקלטון סירב. הוא לא היה מעוניין במשימת חילוץ פשוטה ומשעממת. להיפך, הוא היה מעוניין כעת להגיע לקוטב הדרומי בעצמו במסע משלו ולהוכיח לסקוט ולכולם כי הוא מסוגל להרבה יותר... לפחות להרבה יותר מסקוט.

מסע התגליות של הנימרוד


בקיץ שלאחר-מכן, גם ללא שקלטון, הגיע כוח החילוץ שכלל את הטרה-נובה ואת המורנינג. לאחר מאמצים הצליחו שלושת הספינות לצאת מחוג הקוטב הדרומי ולהגיע חזרה לאנגליה. השיא הדרומי שהושג במסעם של ווילסון, שקלטון וסקוט לא נשבר.
כעת גם סקוט שב לאנגליה, ובתחילת 1907 כבר פנה ל- "החברה הגיאוגרפית המלכותית" עם תוכנית למסע שני לקוטב הדרומי. שבועיים אחריו הציג גם שקלטון תוכנית דומה, יתרונו היה בכך שהצהיר שכבר גייס סכום כסף גדול. יריבות התפתחה בין השניים כשכל אחד מהם מנסה לשכנע את "החברה הגיאוגרפית המלכותית" לתמוך בו. סקוט עצמו חש נבגד על-ידי שקלטון. באותה תקופה מקובל היה שמקום חדש המתגלה שייך לאותו מגלה-ארצות שגילה אותו ובייחוד לארץ אליה הוא משתייך. כל מגלה-ארצות אחר שרוצה לחנות ולהשתמש באותו מקום חייב לפנות ולבקש רשות לעשות כך. שקלטון דרס בגסות את הכלל הלא כתוב הזה כשתכנן לחנות בארץ אותה סקוט גילה – ארץ המלך אדוארד ה-7. בסופו של דבר סיכמו בינם סקוט ושקלטון כי כל אחד יחנה במקום אחר, כך שמסלולם לא ייפגש. נוסף על כך, שקלטון פנה למספר חברי צוות של סקוט וניסה לשכנעם להצטרף למשלחת שלו. שניים מהם אכן נעתרו.
על סיפונה של ספינה בשם נִימְרוֹד (Nimrod) הפליג שקלטון יחד עם צוות חדש לעבר אנטרקטיקה. מן ההתחלה לא האיר לו המזל פנים. הספינה לא הצליחה למצוא נתיב פנוי אל חופי אנטרקטיקה בגלל גושי קרח קפואים וקרחונים. הוא נאלץ לסוב לאחור ולחפש מקלט עגינה במקום יותר צפוני, אך גם בזה נכשל. שקלטון החליט בלית ברירה לעגון בים הקפוא ולחכות מספר ימים עד שהקרח אולי יופשר מעט. בפברואר 1908 התאפשר לספינה להגיע לחוף ולפרוק את הציוד והאספקה. היה זה באותו מקום בחוף אותו הבטיח שקלטון לשמור לסקוט. כעת נאלץ להפר את הבטחתו זו בלית-ברירה. מגורים נבנו, ולאחר מכן התפנו חברי המשלחת כל אח לעסוק בתחום מקצועו ואו תפקידו. במהלך החורף, כשהם סגורים ומנותקים מהעולם החיצוני החלו וויכוחים ואיומים להתפתח בין חברי הצוות. למזלם החורף נגמר בטרם נזק אמיתי התרחש. עם בא האביב התפצלה המשלחת לשתי קבוצות, האחת תנסה להגיע לקוטב הדרומי המגנטי והשנייה, בראשותו של שקלטון, תנסה להגיע לקוטב הדרומי הגיאוגרפי.
המשלחת לקוטב הדרומי המגנטי כללה שלושה אנשים בלבד, ללא כלבים או מי מסוסי פוני שהצליחו לשרוד את המסע לאנטרקטיקה עד כה. כמעט ומסע זה הסתיים באופן טראגי כשיותר מפעם אחת נפל מי מהם לתוך סדק עמוק בקרח ואך בקושי ניצל כשהוא עומד על מדף קרח תחתון. השלושה הצליחו להגיע לקוטב הדרומי המגנטי ואף לחזור חזרה לחוף בזמן הגעתה של הספינה נמרוד.
מסעו של הצוות השני בהנהגתו של שקלטון לקוטב הדרומי הגיאוגרפי היה לא פחות הרואי. גם כאן סכנת הנפילה בסדקים בקרח הייתה מוחשית ביותר, אך אף אחד מחברי הצוות לא נפל מבלי להינצל. לצוות היו סוסי פוני אך אלה התגלו כלא יותר יעילים, מאשר לבשר מאכל. תשושים, רעבים ועל סף מכת קור הגיעו חברי המשלחת ב-9 לינואר 1909 לנקודה הכי דרומית שהושגה עד כה - '23 88°, המתורגם למרחק של כ- 155 ק"מ בלבד מהקוטב הדרומי. שם תקעו תורן בקרח עליו התנוסס דגל הממלכה המאוחדת.

מסע התגליות של נמרוד


לאחר שהות קצרה מאוד במקום שבו על עקבותיהם צפונה. טוב להיות עכבר חי מאריה מת, יאמר שקלטון אחר-כך. כעת הרוח המכה הייתה בגבם ועזרה להם להתקדם מהר יותר. ב-28 לפברואר כבר חברו לספינה. שני הצוותים עשו את המרב שיכלו!

פינגווינים



המרוץ לקוטב הדרומי


באותו הזמן ששקלטון התנהל לעבר יבשת אנטרקטיקה ובחזרה סקוט התמקד בחייו האישיים. הוא חיזר ולבסוף התחתן עם פסלת אנגלייה, קָתְ'לִין בְּרוּס (Kathleen Bruce). ב-2 לספטמבר 1908 הם התחתנו. כשנה לאחר-מכן התקבלו בעולם הודעותיהם הטלגרפיות של קוק ב-1 לספטמבר ושל פירי ב-6 לספטמבר כי הגיעו לקוטב הצפוני. כל עיני העולם היו נשואות כעת דרומה, אל הקוטב הדרומי. במדינות רבות, מארה"ב עד יפן קמו חובבי מסעות ותיקים כחדשים בהצהרות על כוונתם לצאת למסע דרומה. שבוע לאחר מכן, ב-13 לספטמבר 1909 הודיע גם סקוט על תוכניותיו לצאת למסע שני ליבשת אנטרקטיקה, כשהמטרה הראשית למסע היא לכבוש את הקוטב הדרומי לכבודה של הממלכה המאוחדת. באותו יום נולד גם בנו, פִּיטֶר מרקהאם סְקוֹט.
מבחינת מתנדבים למסע לא הייתה לסקוט כלל בעיה, רבים רצו להתנדב. אך תרומות כסף למסע נאספו באיטיות, והתשלומים על הרצאותיו של סקוט היו נמוכים. בסופו של דבר נאסף סכום מספיק להתחלת ההכנות. משלא עלה בידו לקנות את ספינת הדיסקברי, קנה סקוט את הטרה-נובה.
ב-12 לאוקטובר 1910 הגיע הטרה-נובה למלבורן אוסטרליה. חודש לאחר מכן, קיבל סקוט הודעת טלגרף שנשלחה מאיי מדיירה. ההודעה הייתה לקונית וקצרה ביותר כמו גם מסתורית משהו. סקוט לא נכנס לבהלה, אך בהחלט היה מוטרד ממנה. בהודעה יידע אותו השולח, אמונדסן, כי הוא ממשיך לאנטרקטיקה.

אמונדסן הוזכר כבר בפרק על המסע לקוטב הצפוני כמי שתכנן להגיע ראשון לקוטב הצפוני. תוכניתו זו נטרפה כאשר היה באמצע תכנון המסע, עת פורסם בעולם דבר הגעתם של קוק ופירי, כל אחד בנפרד, לקוטב הצפוני. אמונדסן שקע בחובות כספיים בשל התכנון וההתארגנות למסע לקוטב הצפוני. הוא שיער שרק ניצחון סוחף עם פרסום עולמי יביא לו את הגאולה הכלכלית לה נדרש. בערמומיות מה החליט אמונדסן שלא לגלות על שינוי התוכניות לפטרוניו שמימנו את המסע, שאמור היה להיות לקוטב הצפוני מבחינתם. להיפך, הוא הרגיעם שכיבוש הקוטב הצפוני על-ידי קוק ואו פירי אינו משפיע על המסע המתוכנן, שכן זה מסע מדעי ולא מסע שנמדד בהישג להגיע ראשון לקוטב. אמונדסן חשש מביטול המסע שרק ישקיע אותו עוד יותר בחובות כספיים. על מנת שלא לעורר חשד, המסע לקוטב הצפוני תוכנן כך שהספינה תעצור באיי מדיירה (Madeira Islands) שנמצאים מערבית לחופי חופי אפריקה מטעמי מחקר ימי מדעי. שם הודיע אמונדסן לראשונה לחברי המסע על כוונתו להגיע לקוטב הדרומי. רק אחיו, קברניט הספינה ושני קצינים נוספים היו שותפים לסוד. כולם נשארו פעורי פה, אך הסכימו להצטרף למסע. אחיו שנלווה עד כה למסע ירד לחוף נושא את המכתבים שכתבו אנשי הצוות למשפחותיהם. הוא זה ששידר את הודעת הטלגרף אחרי שהספינה כבר משיכה עוד דרומה, הכול לפי התכנון.

ב-29 לנובמבר 1910 יצאה ספינתו של סקוט, הטרה-נובה, דרומה לעבר אנטרקטיקה. ב-1 לינואר 1911 ראו באופק את הר ארבוס לראשונה. הם ניסו להגיע לחוף בכף-קרוזיאר, העדפתם הראשונה, אך כשלו. משכשלו פנו למקום השני המועדף עליהם לנחיתה על החוף והקמת בסיס החורף, מיצר מק'מורדו. שם הקימו את הבקתה לתוכה הכניסו את הציוד והאספקה. לאחר שהתארגנו במקום יצאו סקוט ומיראס לבקר את הבקתה שנבנתה במסע הקודם. סקוט רתח מזעם כשגילה כי ערמה גדולה של קרח ושלג הצטברה באמצע הבקתה בגלל שהחלון הושאר פתוח. האחרון שביקר שם היה שקלטון. חוסר ההתחשבות והזלזול מצדו של זה הכעיס מאוד את סקוט. לפני בוא החורף האנטרקטי היה על המשלחת כולה להירתם ולהקים מחנות אספקה בקווי גובה שנים. מחנות אספקה אלו ישמשו את הצוות המצומצם מסעו לקוטב הדרומי וחזרה בקיץ שלאחר מכן. בתלאות רבות נתקל הצוות, בהן התברר כי סוסי הפוני שהובאו אינם יעילים במיוחד במסע בשלג.
לאחר הקמת המחנות חזר הצוות לבסיס שם התחוור להם כי בזמן שהיו עסוקים בהקמת מחנות האספקה שוטטה הטרה-נובה לאורך החוף ובמפרץ הלוויתנים נתקלה בספינה שעגנה שם. זו הייתה כמובן ספינת הפראם של אמונדסן (אותה שאל מנאנסן). סקוט בחר שלא לעגון במפרץ הלווייתנים על-אף שהמקום נמצא כ-90 ק"מ קרוב יותר לקוטב מאשר מיצר מק'מורדו. סברה הייתה כי הקרח הקפוא לאורך החוף אינו יציב וגושי קרח גדולים נוטים להינתק אל תוך הים. אמונדסן שעקב אחרי דיווחיהם של אלה שביקרו במקום (כולל שקלטון) הגיע למסקנה שקו החוף שם דווקא לא השתנה בשנים האחרונות.
דווקא צוותו של סקוט סבל מבקעים רבים בקרח והתנתקויות של גושי קרח גדולים. סקוט אף כמעט ואיבד את חייו כשנפל לתוך סדק אחד בקרח. בכל מקרה, לא מעט אספקה ובע"ח אבדו להם בדרך זו.

באמצע חודש ינואר 1911 הגיע גם אמונדסן לחופי אנטרקטיקה והתמקם במפרץ הלווייתנים. כמו גם סקוט וצוותו באותו זמן התכונן גם אמונדסן למסע לקוטב. כל צוות בנפרד, ומבלי לדעת על נוכחות השני, הקים בסיסי אספקה בקווי גובה שונים אשר ישמשו אותם בתחילת האביב הבא למסע לקוטב. בחורף שקעה המשלחת של אמונדסן בשגרה של עבודות מדעיות שונות. עם סוף החורף יצאה המשלחת ב-8 לספטמבר למסעה לקוטב הדרומי. 8 אנשים יצאו מלווים ב- 86 כלבים למשיכת המזחלות. רק הטבח של המשלחת נשאר מאחור. קצב התקדמותם בהתחלה היה מהיר, אך סופה שפרצה מספר ימים בודדים לאחר צאתם מנעה מהם מלהמשיך ולהתקדם. החלטה נפלה לחזור חזרה למחנה הבסיס. אמונדסן חשש שאולי לא יצליחו להיות הראשונים להגיע לקוטב הדרומי אחרי הכול. לכן החליט לפצל את המשלחת לשני צוותים. צוות אחד, בראשותו של אמונדסן יצא לקוטב הצפוני, בעוד שצוות אחר יצא לחקור אזורים חדשים ולא נודעים ביבשת אנטרקטיקה ולתבוע בעלות ראשונים עליהם. ב- 20 לאוקטובר יצא הצוות לקוטב הדרומי והוא מונה 4 אנשים נוספים לאמונדסן ו- 52 כלבים.


פינגווינים זהובים


כ-11 ימים אחרי תחילת ניסיונו השני של אמונדסן (מבלי לדעת על כך) יצא סקוט עם צוותו לעבר הקוטב הדרומי. סקוט יצא מאוחר יותר כדי לאפשר סיכוי הישרדות טובים יותר לסוסי הפוני שסבלו מאוד מהקור העז שעדיין שרר בסוף החורף. הוא לא ידע דבר על קצב התקדמותו של אמונדסן אך בהחלט סבר כי הלה ינסה לצאת לקוטב מוקדם ככל האפשר וסביר להניח שלפניו. תנאי מזג-אוויר קשים מאוד הקשו עליהם להתקדם ובסופו של דבר אילצו אותם אף לעצור כמה ימים עד שהסופה שהשתוללה תשכך. בדרך לקוטב הם הקימו כל פעם מאהל קטן בו השאירו אספקה לארבעה ימים שתשמש אותם בדרך חזרה. די מהר הם כבר איבדו את כל סוסי הפוני שעוד נשארו. כ-270 ק"מ לפני הקוטב (קו רוחב - '32°87) התפצלה המשלחת בפעם האחרונה ולקוטב המשיכו רק סקוט יחד עם ארבע אנשים נוספים:
אוֹטְס (Oats)
,
אִיבַנְס (Evans)
,
בָּאווֶרְס (Bowers)
ו
ווִילְסוֹן (Wilson)
. ב-6 לינואר הם חצו את קו הרוחב אליו הגיע שקלטון במסע שלו. נרגשים ב-14 לינואר הקימו את המאהל האחרון בו ישאירו שוב אספקה לארבעה ימים. ב-16 לינואר הם שיערו לפי חישוביהם והערכותיהם כי למחרת יגיעו סופסוף לקוטב! באוורס התחיל לקלוט משהו בעיניו.

אמונדסן התחיל כאמור את מסעו לקוטב כ-11 ימים לפני סקוט, כשהוא נהנה ממזג-אוויר נוח יותר ומיעילותם של כלבי המזחלת המאומנים היטב לעומת סוסי הפוני הלא יעילים של סקוט. בנוסף לאורך הדרך עם התקדמותם הומתו הכלבים שלא הזדקקו להם יותר לסחיבת משאות. בשרם שימש להאכלת שאר הכלבים. הכול התבצע לפי תוכנית מראש. התקדמותו המרשימה של אמונדסן התעכבה רק במעט בגלל מזג-האוויר. בכל מקום בו עצרו בנו גל-עד משלג בו השאירו תיעוד להוכיח את הגעתם עד לקו רוחב זה. ב- 8 לדצמבר הם חצו את הנקודה הדרומית ביותר שהושגה על-ידי שקלטון, זאת כמעט חודש שלם לפני סקוט. אולם הם לא ידעו היכן סקוט וצוותו נמצאים. החשש שמא סקוט וצוותו יקדימו אותם רק דרבן את אמונדסן וצוותו לדחוף קדימה במלוא הכוח. ב-14 לדצמבר 1911 הם הגיעו לקוטב הצפוני מבלי לראות סימן לסקוט וצוותו. באושר רב הם תקעו בקרח מוט עליו התנופף דגל נורבגיה. הם הצטלמו והשאירו תיעוד במקום להוכיח את הגעתם.

זה היה גל-עד בשלג, אחד מיני רבים, שאמונדסן וצוותו בנו. זה מה שבאוורס קלט בעיניו. הם התקרבו אליו והבחינו בעקבות מזחלות לידו ובעקבותיהם של כלבים רבים... רבים מאוד. השימוש בכלבים מאומנים היטב הוכיח את עצמו עבור אמונדסן. סקוט עצמו מלכתחילה לא שׂשׂ להשתמש בכלבים במסעו. הוא ראה את המסע יותר כמסע גבורה של גברים הצועדים בקרח ובשלג ומצליחים להשיג את היעד הנכסף בעיקר בזכות הכוח הפיזי שלהם עצמם.
סקוט הרגיש צער רב וכי אכזב את חבריו למסע. הם כבר לא יהיו הראשונים, אמונדסן הקדימם. זה הולך להיות מסע חזרה מייגע ביותר כך שיער. אך עדיין נותר להם מרחק יום הליכה אחד לקוטב. ב- 17 לינואר 1912, כ-34 ימים אחרי אמונדסן וצוותו, הגיעו גם סקוט וצוותו לקוטב הדרומי. שם הם מצאו את האוהל אותו אמונדסן השאיר אחריו. באוהל תיעדו חברי המשלחת הנורבגית את הגעתם. אמונדסן השאיר שם גם מכתב לבאים אחריו והמיועד למלך נורבגיה. סקוט נטל את המכתב עמו.

כיבוש הקוטב הדרומי


מוכי מכות קור בידיהם, רגליהם וכעת גם בפניהם בם שירכו דרכם חזרה בשקט. הטמפרטורות שעד עתה עלו במעט החלו קצת לרדת. העייפות גברה ועימה גם הייאוש כשהחלו לטעות בדרך. במזל חזרו למסלול ומצאו את מאגר האספקה הבא שחיכה להם. מכיוון שקצב התקדמותם ממחנה למחנה היה איטי הם נאלצו לקצץ במכסת המזון היומית, כך חולשתם הפיזית רק התגברה. לרוע מזלם בכל בסיס אספקה אליו הגיעו הם גילו מחסור בדלק. המחסור ככל הנראה נבע מהתאיידות שהתאפשרה מאטימה לקויה של הפחים.
ב-17 לפברואר איבנס מת. חודש לאחר-מכן אוטס, שכבר לא יכול היה לסבול יותר את הכאבים מכוויות הקור ברגליו, קם ואמר שהוא רק יוצא החוצה וייתכן שלזמן מה. חבריו הבינו את כוונתו ולא היה ביכולתם לעזור לו יותר. ניסיונותיהם לדבר אתו ולהניא אותו מהחלטתו לא עזרו והוא יצא ולא חזר. כ-18 ק"מ דרומית מבסיס האספקה הבא הם נעצרו באוהליהם בגלל סופה שהשתוללה בחוץ, מבלי לצאת החוצה יותר לעולם. סקוט לא איבד את צלילות דעתו ולא גם את אמונתו במסע אליו יצא. הוא השאיר אחריו אוסף מכתבים המיועדים לאשתו (לה כבר קרא אלמנתו), לקלמנטס ולרבים אחרים מידידיו ותומכיו. התיעוד האחרון שהשאיר הוא מ- 29 למרץ 1912. בקיץ הבא יצאה משלחת חילוץ לחפשם. רק ב-12 לנובמבר אותה שנה נמצאו גופותיהם של השלושה באוהל על-ידי ארמיטאג' (אותו אדם שמצא את נאנסן בקוטב הצפוני). גופותיהם קפואים, מורעבים עם סימנים למחלת צפדינה.

הם מתו כמו אריות.

סקוט השאיר אחריו אלמנה ובן יתום. לימים יעשה בנו, פיטר, לאוהב טבע כמשאלתו של אביו. הוא יעסוק בביולוגיה, חקר ימי וגם יפנה לאומנות כאמו הפסלת ויפתח את הציור כתחביב. לימים יעשה לידידו של
נִיל אָרְמְסְטְרוֹנְג (Neil Armstrong)
, האדם הראשון שצעד על פני הירח, כ-57 וחצי שנה לאחר כיבוש הקוטב הדרומי.

משלחתיעדק"מת. התחלהת. סיוםימיםק"מ ליום
רוברט פיריקוטב צפוני66501.03.190906.04.19093618.5
רואלד אמונדסןקוטב דרומי1,38020.10.191131.10.19115425.5
רוברט סקוטקוטב דרומי1,47014.12.191117.01.19127918.6

אין ספק בכלל שאמונדסן היה המקצועי ביותר מבין השלושה. התוצאות מדברות בעד עצמן.

מאז ועד היום


1915-1917 – שקלטון מארגן משלחת עם עוד 27 איש שתצא לאנטרקטיקה במטרה להיות הראשונים לחצות את היבשת מחוף לחוף. אך המשלחת נאלצת לנטוש את ספינתה אחרי שזו נלכדת ונמחצת בקרח לא הרחק מחופי יבשת אנטארקטיקה. זה סיפור מרתק בפני עצמו, כיצד חבורת אנשים נלכדת על מדף קרח למשך כשנה ושורדת את החורף בשלום. אירוע זה האדיר את שמו של שקלטון כבעל יכולות מנהיגותיות, שכן הצליח לשמור על רוח הקבוצה ועל לכידותה במשבר זה. כשאחד הניצולים נשאל כיצד הצליחו לשרוד בתנאים קיצוניים שכאלה, תשובה הייתה קצרה וחד-משמעית: "שקלטון".
1929 – הטיסה הראשונה מעל הקוטב הדרומי.
1935 – הטיסה הראשונה החוצה את יבשת אנטרקטיקה מחוף לחוף.
1959 – נחתמת אמנה בין-לאומית האוסרת על שייוך היבשת או חלקים ממנה למדינה כלשהי וכן על איסור פעילות צבאית בה.
2000 – קרחון ענק, הענק ביותר שנצפה אי פעם, נתלש מהיבשת לתוך הים – התחממות גלובלית? שטח הפנים שלו היה כ- 11,000 קילומטר רבוע.
2007 – ב-24 לנובמבר מתנגשת ספינת טיולים קנדית בשם אקספלורר בקרחון וטובעת מול חופי אנטארקטיקה. כל הנוסעים ואנשי הצוות ניצלו לאחר שהיטלטלו שעות בים בסירות הצלה, בחושך ובקור מקפיא.

בחן את עצמך...



לשנים: 1990-2000

■...■...■...■...■ | שלום | ■...■...■...■...■



[למסע הקודם | למסע הבא]

[ עמוד ראשי - מסעות גילוי ארצות | מסעות מרקו פולו | גילוי יבשת אמריקה | מסעות וַאסְקוֹ דַה-גַמָה | גילוי מיצרי מגלן | מסעות סר מרטין פורבישר | הרפתקאות סר פרנסיס דרייק | גילוי ים ברנץ | מסעות הנרי האדסון | גילוי ים טסמניה | גילוי מיצרי ברינג | מסעות קפטן ג'יימס קוק | כיבוש הקוטב צפוני | כיבוש הקוטב דרומי | העפלה לפסגת האוורסט | הנחיתה על הירח ]