headline





רובה-סער




פרק זה דן בהמצאת רובה-הסער. לפני קריאת פרק זה מומלץ לקרוא את הפרק הדן בהמצאת רובה המוסקט, את הפרק הדן בהמצאת הרובה המִטָעֵן ואת הפרק הדן בהמצאת המקלע.

מבוא


הפרק הדן בהמצאת הרובה מסתיים בשלב בו נבנו מנגנוני נעילה שונים המיישמים תהליך טעינה אוטומטי ברובו. התהליך האוטומטי פישט את רצף הפעולות הנדרשות לפני כל ירי. הפעולות הנדרשות הן פתיחת בית-הבליעה, הוצאת התרמיל מהירי הקודם, הכנסת תרמיל חדש, נעילת מכסה בית הבליעה ודריכת הנוקר לאחור. פעולות אלו צומצמו לכדי פעולה ידנית אחת או שתיים בלבד. בנוסף להצגת הטעינה הקלה והמהירה הוצגה המחסנית המאגדת מספר רב של כדורים כדי לספק קצב-אש גבוה.

השלב הבא היה לבצע את פעולת הטעינה באופן אוטומטי, כך שלא נדרשת שום פעולה ידנית מצד הרובאי, כמו הזזת הבריח. עם הלחיצה על ההדק מתבצעת הירייה. בעת התפוצצות אבק-השריפה נוצר כאמור כוח רתע לאחור. ניתן לנצל כוח זה כדי להניע את הבריח הנועל לאחור באופן אוטומטי מיד לאחר הירי. כך נמנע הצורך בפעולה ידנית כלשהי. כל הפעולות החל מפתיחת בית הבליעה ועד לדריכת הנוקר לאחור מבוצעות באופן אוטומטי. כדי לבצע את הירי הבא נדרש רק לבצע לחיצה נוספת על ההדק.

רובה מסוג זה הוא רובה בעל יכולת ירי חצי-אוטומטית.

התפתחות זו של התפעול האוטומטי של הרובה והזמינות של תחמושת המחסנית, הניחו את היסודות להמצאת רובה-הסער. רובה-סער (Assault Rifle – רובה תקיפה באנגלית), בקיצור רוס"ר, הוא רובה מודרני הנועד לאפשר הסתערות רגלית אל עבר האויב תוך מתן ירי בקצב-אש גבוה יותר מזה של הרובה החצי-אוטומטי. לכן השלב הבא בהתפתחות הרובה היה לתכנן רובה שגם מבצע את הירי הבא, ללא צורך בלחיצה מחודשת על ההדק, אלא רק בהמשך החזקתו לחוץ.

רקע מקדים


היכולת להמטיר אש כבדה ורציפה כבר הייתה קיימת עם המצאת המקלע. אך זה היה כבד מידי (גם זה הקרוי מקלע קל) והחייל הרגלי לא יכול היה לשאת אותו לבדו ועוד להסתער איתו אל עבר האויב. התת-מקלע, אמנם קל יותר, אך הוא אינו מתאים לשימוש צבאי בגלל טווח ירי יעיל קצר מידי ובגלל שימוש בקליעים קטנים שפגיעתם פחות קטלנית. הרובה הרגיל, אמנם קל מאוד, אך הוא אינו עונה על הדרישה למתן ירי בקצב-אש גבוה כמו שמקלע יכול לספק. רובה-הסער בא למזג את קלות המשקל של הרובה הרגיל עם קצב-האש הגבוה של מקלע. רובה-הסער הנו רובה בעל יכולת לברור בין ירי חצי-אוטומטי בודד ובין ירי אוטומטי מתמשך.

בשנת 1915 החלו האיטלקים להשתמש בשדה-הקרב בגרסה קלה של מקלע, ה- ווִילַאר פֶּרוֹסָה (Villar Perosa). מאוחר יותר הם יכלו להשתמש בו לא רק כמקלע המוצב בעמדת ירי, אלא גם כנשק אישי הנישא על-ידי לוחמים.

ההתעניינות המעשית הראשונה בכלי-נשק כמו רובה-הסער החלה עוד לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. היו אלה הגרמנים שהבינו את הצורך בהמטרת אש כבדה כדי לתת יכולת לחייל הרגלים להסתער קדימה. הם בחנו את המקלעים שהיו ברשותם באותה תקופה במטרה להקל על משקלם. ניסיונותיהם לא צלחו, והמלחמה הסתיימה ללא התפתחות מעשית מצידם בנושא.

לעומת הגרמנים, הכדאיות שבפיתוח רובה-סער נעלמה מעיניהם של הבריטים ושל הצרפתים. האמריקאים, לעומת זאת, כן ניסו לפתח רובה-סער בעצמם. ממש לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה הם אף הציגו את ניסיונם עבור רובה-הסער הראשון, הבראונינג האוטומטי, שלא זכה להשתתף בקרבות. הבראונינג האוטומטי היה רובה כבד מאוד (או בעצם סוג של מקלע קל) והזדקק לנשיאה של חוליית חיילים יותר מאשר של חייל בודד.

גם לרוסים הייתה התחלה של פיתוח של רובה-סער משל עצמם. אך גם הנשק שלהם הגיע לידי מימוש רק לקראת סוף-המלחמה, ואחריה פשוט נגנז ונעלם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפצלה ההתקדמות בפיתוח כלי-ירייה אוטומטיים לשני כיוונים. כיוון אחד הוביל להתפתחותם של מקלעים גדולים, קשיחים וכבדים. אלו נועדו להיות מוצבים בעמדות-ירי. כיוון שני הוביל להתפתחותם של תתי-מקלע קטנים, שאדם אחד יכול לשאת אותם.

למרות שהאחרון התאים לנשיאת חייל בודד. הוא היה נשק יקר לייצור ולא ניתן היה לצייד בו צבא שלם. בנוסף, הוא גם לא התאים ללחימה תוך כדי הסתערות. הוא לא היה נוח לאחיזה, יצר כוח רתע גדול לאחור שגרם מהר מאוד להסטת הקנה מהמטרה ובאופן כללי היה בעל ירי לא מדויק לטווח הנדרש.

רובה-הסער הראשון


באותה תקופה היו קיימים תתי-מקלע קלים, כמו הדגם MP-38 הגרמני והגרסה הזולה יותר שלו MP-40 שכונה גם ה"שמייסר". אלו ירו כדורי אקדח קטנים בירי אוטומטי רק עד למרחק יעיל של כמאה מטרים. נשק מסוג זה יכול להיות לתועלת בידיהם של אנשי צבא, אנשי ביטחון או לחילופין בידיהם של פורעי החוק. אך קוטרם הקטן של כדורי האקדח וטווח הירי הקצר הסתכמו בעוצמת ירי אשר אינה מספקת למטרת הסתערות קרבית על אויב המחזיר אש.

עד לאותה תקופה, הדעה הצבאית הרווחת הייתה שנדרש מרובה, ומרובה תקיפה בפרט, טווח ירי יעיל של לפחות עד 1000 מטרים. דרישה זו של טווח כל-כך גדול הייתה לב הבעיה בפיתוח רובה-הסער.

בשנות השלושים של המאה העשרים הבינו בצד הגרמני שדרישה זו היא טעות ביסודה. ממחקר היסטורי קצר שהם ערכו על קרבות שהתרחשו עד לאותה תקופה הם הסיקו כי כמעט וכול הקרבות נערכו ממרחק של 300 מטרים בלבד. עם דרישה חדשה, לטווח ירי קטן יותר, הם יצאו לתכנן את רובה-הסער שלהם.

עבור דרישה לטווח קצר יותר ניתן להסתפק בכדורי רובה קצרים המכילים פחות אבק-שריפה. כך נולד כדור חדש בעל מידות ביניים, קוטרו גדול כקוטר כדור רובה רגיל ואורכו קצר כשל כדור אקדח. מכיוון שהכדורים המקוצרים מכילים פחות אבק-שריפה נוצר בעת הירי רתע קטן יותר שניתן להשתלט עליו עם תכנון נכון של הרובה. הרובה תוכנן כך שתעלת הגזים המשמשת לפעולה האוטומטית ממוקמת מעל לקנה ולא מתחתיו. כך הקנה ממוקם נמוך יותר ופחות או יותר בקו ישר עם שכם הכתף. מיקומו החדש של הקנה מאפשר ספיגה טובה יותר של הרתע בגופו של הרובאי ומתקבל ירי מדויק יותר.

רובה-הסער הראשון

רובה-הסער הראשון


בזכות הקטנת מימדיו המוצר המוגמר היה גם זול יותר. הדגם הראשון נקרא MP-43 והוא הגיע לחזית המזרחית בשנת 1943. בשנת 1944, לאחר שהוכחו יכולותיו העניקה לו היטלר את כינויו, רובה-סער (SturmGewehr – רובה סערה בגרמנית). דגם חדש יצא באותה שנה, StG-44. אך כמות רובי-הסער שיוצרה הייתה קטנה והצלחתם התגמדה לנוכח מה שהתרחש מסביב. הגרמנים כבר היו בתחילת מפלתם והנשק החדש שימש אותם כל דרך נסיגתם חזרה לגרמניה.

הרוסים חקרו בהתעניינות את רובה-הסער הגרמני שנפל לידיהם כשלל מלחמה. עד כה הם השתמשו (במידה רבה) בתתי-מקלע קלים, וגילו לכן עניין ביתרונותיו של רובה-הסער. הם בנו דגם ראשון של מה שהתיימר להיות רובה-סער רוסי, אך המלחמה נגמרה לפני שהוא הגיע לייצור המוני. אחרי המלחמה, בשנת 1946, הציגו הרוסים לראווה את ה- SKS שהיה רק חצי-אוטומטי בלבד. זו לא הייתה פריצת הדרך לה כולם חיכו. זו עוד תגיע מייד.

קלצ'ניקוב (קלשניקוב בלעז)


מִיכַאִיל טִימוֹפֶיֶיבִיץ קָלַצְ'נִיקוֹב (Mikhail Timofeyevich Kalashnikov) נולד ב-10 לנובמבר 1919, בכפר קוּרְיָה (Kurya) שברוסיה. בתחילת חייו נמשך קלצ'ניקוב לכתיבה, בייחוד לכתיבת שירים. במלחמת העולם השנייה הוא שירת כטנקיסט על טנק T-34. עוד בשירותו הצבאי על הטנק הראה קלצ'ניקוב את כישורי ההמצאה שלו. הוא הגה ובנה מונה הסופר את מספר הפגזים שהטנק ירה. בשנת 1941 הוא נפצע קשה במהלך קרב ובתקופת אשפוזו הגה רעיון לתכנון תת-מקלע קל חדש. כששוחרר להחלמה לתקופה של חצי שנה הוא ישב לתכנן את הרובה החדש, שאמור להחליף את הרובים הפשוטים שהיו בידיהם של חיילי הרגלים הרוסיים.

אב-הטיפוס שתכנן אמנם לא התקבל, אך בזכות הפגנת כישוריו התקבל קלצ'ניקוב למרכז לפיתוח כלי-ירייה. שם, פיתוח רובה שעליו הוא עבד בשנת 1944 לא יצא לפועל, כשהרובה של מתחרהו, ה- SKS, תפס את הבכורה. קלצ'ניקוב לא הרים ידיים והמשיך לעבוד על פיתוח רובה חדש. בשנת 1947 יצא הדגם הראשון של רובה הקלצ'ניקוב, ה- AK-47 (Avtomat Kalashnikova, 1947). היה זה רובה בעל יכולת ירי אוטומטי, כפי ששמו הרוסי מרמז.

תכנונו של ה- AK-47 התבסס על תת-המקלע הגרמני MP-44. גם בקלצ'ניקוב הקנה הוצב מתחת לתעלת הגזים החוזרת אחורנית. ידית האחיזה היא בצורת ידית אקדח והרובה הוא חציו מתכת חשופה וחציו מעוצה. המחסנית בעלת צורה מעוקלת, מאפיין זיהוי בולט של הקלצ'ניקוב, ומכילה 30 כדורים מקוצרים.

רובה-הסער קלצ'ניקוב

רובה-הסער קלצ'ניקוב


ה- AK-47 מממש את המאפיין העיקרי הנדרש מרובה-סער מודרני. הסטה קלה של מתג בורר מאפשר לבחור בין ירי חצי-אוטומטי של כדור בודד עם כל לחיצה על ההדק לבין ירי אוטומטי רציף עם לחיצה מתמשכת על ההדק.

לקלאצ'ניקוב היו גם מספר חסרונות. הקלצ'ניקוב לקה בחוסר דיוק, בייחוד בירי אוטומטי. האחיזה בו לא מספיק נוחה ומאוחר יותר צץ הקושי בהרכבת כוונות חדישות מתקדמות.

אך חסרונות אלו התגמדו לנוכח יתרונותיו. הקלצ'ניקוב הוא פשוט מאוד לתפעול, אמין גם בתנאי שטח קשים ביותר, קל לנשיאה וזול לייצור המוני.

לכן לא פלא שהוא הפך להיות לנשק הרשמי של הצבא הרוסי, של נגררותיה הקומוניסטיות ובכלל לנשק נפוץ כל-כך בעולם כולו. הקלאצ'ניקוב הפך להיות הנשק הנחשק על-ידי מדינות רבות, ארגוני פשע וארגוני טרור. הוא נמכר ומיוצר במדינות רבות בעולם עד היום. הערכה היא כי קרוב ל- 100 מיליון רובים ממשפחת רובי הקאלצ'ניקוב יוצרו במשך יותר משבעים שנות קיומו של הרובה.

בשנים שלאחר המצאת ה- AK-47 ועד לשנות התשעים של אותה המאה עבד קלצ'ניקוב על פיתוח דגמים מתקדמים יותר של אותו רובה-סער ועל דגמים של כלי-ירייה אחרים.

קלאצ'ניקוב זכה לכבוד גדול במדינתו רוסיה. אותות ותארים רבים הוענקו לו שוב ושוב במשך השנים.

FN-FAL


גרורותיה הקומוניסטיות של בריה"מ במזרח אירופה קיבלו אספקה שוטפת של רובי קלצ'ניקוב. מנגד, מדינות מערב-אירופה החברות בארגון נאטו אימצו את הרובה הבלגי FN-FAL בעל יכולת ירי חצי-אוטומטי ואוטומטי. רובה זה פותח לאחר מלחמת-העולם השנייה וזכה להצלחה בזכות אמינותו ועמידותו בתנאי שטח. חסרונו היה בחוסר דיוק בעת ירי אוטומטי בגלל רתע גדול. הרתג הגדול נבע משימוש בקליעים בעלי קוטר גדול יחסית.

גם צה"ל אימץ נשק זה והוא שירת את הצבא במלחמת סיני, במלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום-הכיפורים. לארץ הגיעו שני דגמים. האחד בעל קנה קל ונועד לירי חצי-אוטומטי בלבד, רובה-מִטָעֵן (רומ"ט). הדגם השני היה בעל קנה כבד ונועד לירי אוטומטי. דגם זה נקרא מקלעון.

למרות שהם היו בשירות זמן רב הם לא התאימו ללוחמה בארץ. הרובים נטו למעצורים מכניסת חול בלחימה באזורים המדבריים. נדרש לפרקם, לנקותם ולהרכיבם לעתים תכופות.

גם האמריקאים, ככל הנראה, לא היו מרוצים מנשק זה או ששאפו לייצר נשק דומה מתוצרתם. בכל מקרה, הם לא הצטיידו ברובה הבלגי ונשארו עם הרובים שהיו להם עד להופעת ה- M-16.

M-16


לאמריקאים היו את ה- M-1 Carbine ואחריו את ה- M-14. שניהם רובים עם יכולת ירי אוטומטי. אך הירי האוטומטי בהם היה מאוד לא מדויק, לא יעיל ולא לאופן העבודה שעבורו הם תוכננו ונועדו.

יוּגִ'ין סְטוֹנֶר (Eugine Stoner) תכנן ובנה את רובה-הסער האמריקאי הראשון, Assault Rifle #15 (רובה-תקיפה באנגלית), או בקיצור ה- AR-15. רובה זה דמה מאוד לקודמיו, ה- StG-44 הגרמני וה- AK-47 הרוסי, כולל עיצוב מראהו. דבר בולט אחד שהיה שונה ברובה-סער זה הוא השימוש הרב בפלסטיק ובחומרים מורכבים קלים שהעניקו לו את משקלו הקל.

רובה-הסער אם-16

רובה-הסער אם-16


ה- AR-15, מסיבות פוליטיות ומסחריות, לא מצא-חן בעיני ראשי התעשייה הצבאית האמריקאית. רק לאחר שהוכחו יכולותיו בשדה-הקרב (על-ידי מדינות אחרות) ובלחץ הלוחמים בשטח הוא הוכנס בהדרגה לשימוש בצבא האמריקאי. ב- AR-15 הוכנסו שינויים קלים וזניחים לקבלת המותג M-16. מלחמת וויטנאם האיצה את הצטיידות הצבא האמריקאי ברובה זה עד שהוא הוגדר כנשק הרשמי של הרובאי המודרני.

לקראת סוף המאה העשרים הופיע ה- M-4, הדגם החדש של רובה-הסער שעתיד להחליף את ה- M-16 הוותיק. ה- M-4 בעל קת מתקפלת וקנה מקוצר המאפשר נוחות לחימה גם ביעד מבוצר.

רובה-סער גליל


רובה הגליל הוא רובה-סער אשר פותח על-ידי התעשייה הצבאית. הוא תוכנן על פי הדגם של רובה-סער פיני שאביו התכנוני הוא הקלצ'ניקוב הרוסי. רובה הגליל נקרא על שם מתכננו הראשי ישראל גליל. תכנון הרובה החל בשנת 1968 והוא נכנס לשירות בצה"ל ואצל כוחות הביטחון בשנת 1974. הגליל היה בשימוש במשך כמעט שני עשורים. מאז כניסתו של הרובה לשימוש בצה"ל הוא סבל מתחרות קשה עם ה- M-16 האמריקאי שיובא לארץ בכמויות גדולות במהלך ולאחר מלחמת יום-הכיפורים.

רובה-סער גליל
מראה כללי | תרשים

רובה-סער גליל


יתרונו של הגליל באמינותו בתנאי שטח קשים. חסרונותיו הבולטים הם: חוסר דיוק בגלל כוונת אחורית רופפת, משקל כבד ועלות ייצור גבוהה.

לגליל יוצרה גם גרסה מקוצרת, גליל מקוצר, וגם גרסת מיקרו המשרתת את משטרת-ישראל. רובה הגליל יצא משירות צבאי, אך נמצא לאות כבוד וגאווה בשימושם של אנשי משמר הכנסת. רובי הגליל ורישיון לייצרם יוצאו למספר מדינות אחרות, בעיקר לאמריקה הלטינית.

רובה-סער תבור


רובה התבור נועד לשמש כרובה המאה ה-21 עבור צה"ל. רובה זה נועד להחליף את ה M-16 ואף להתעלות עליו בתכונותיו. לרובה התבור מספר תכונות ההופכות אותו לרובה נחשק. הרובה קומפקטי בזכות מנגנון ירי הממוקם בקת. הוא גם קל משקל בזכותו החלפת חלקי פלסטיק ומתכת שונים בחומרים מורכבים. חומרים אלו גם קלים יותר לניקוי.

ברובה המודרני המדפסים והמחסנית הם מאחורי ההדק כדי לקצר את אורך הרובה מבלי לקצר אורך הקנה. לרובה המודרני יש ראיית לילה, אפשרות לחיבור מטול רימונים, כוונת לייזר וכדומה.

הרובה נוסה בהצלחה במבצע חומת-מגן וההצטיידות בו התרחשה מאז בשלבים ולאורך מספר שנים. גם רובה התבור יוצא למספר מדינות, בעיקר לאמריקה הלטינית.

סיכום


לסיכום, הנה טבלה המרכזת את מאפייניהם של רובי-סער טיפוסיים:

שנת כניסה לשירותשם רובה-הסערארץ תכנוןמשקל רובה [ק"ג]קוטר קליעים [מ"מ]מספר קליעים במחסניתטווח ירי יעיל [מטר]קצב ירי [כדורים לדקה]מהירות לוע [מ' לשנייה]
1943MP-43
MP-44
StG-44
גרמניה5.227.9230300500685
1949AK47בריה"מ4.27.6210 / 20 / 30 / 40 / 75300-400600715
1953FN FALבלגיה3.97.6220 / 30200-600550-600840
1963M16ארה"ב3.55.5620 / 30550700-950948
1973גלילישראל3.95.5635 / 50450650915
1997M4 קרביןארה"ב2.885.5630500700-950884
2002תבור
TAR-21
ישראל2.85.5630400-500750-900910



לשנים: 1990-2000

■...■...■...■...■ | שלום | ■...■...■...■...■



[ עמוד ראשי - המצאות | מתמטיקה קדומה | מספרים אי-רציונליים | משפט פיתגורס | גיאומטריה אוקלידית | אלגברה | התפתחות הסְפַרוֹת | משוואות קוביות וקווארדיות | מספרים מורכבים | לוגריתם | חשבון דיפרנציאלי ואינטגראלי | עיקרון הציפה | זכוכית מגדלת | משקפיים | מיקרוסקופ | טלסקופ | חוק סְנֵל | חוק בויל | חוקי התנועה | עיקרון ברנולי | שלושת חוקי התרמודינמיקה | טבלה מחזורית | מדידת מהירות האור | כוח לורנץ | קרינת רנטגן | טרנספורמצית לורנץ | תורת היחסות הפרטית | גילוי האטום | תורת היחסות הכללית | חשמל | חוק קולון | חוק אוהם | חוקי קירכהוף | נורת להט | מנוע קיטור | מנפה כותנה | מצלמה | מקרר | מזגן | מחשב | מכבש דפוס | כתב ברייל | טלגרף | טלפון | רדיו | טלוויזיה | כדור פורח | מצנח | רכבת | אופניים | מכונית | אווירון מדחף | מטוס סילון | אבק שריפה | תותח | רובה מוסקט | מרגמה | אקדח | מוקש | מקלע | רובה-מטען | הוביצר | תת-מקלע | רימון-יד | טנק | רובה-סער | פצצת אטום | תורת האבולוציה | פסטור | תיאוריית התורשה | פניצילין ]