headline





מקלע




פרק זה דן בהמצאת המקלע הנקרא גם מכונת-ירייה. לפני קריאת פרק זה מומלץ מאוד לקרוא את הפרקים הדנים בהמצאות המוסקט, הרובה המִטַעֶן ורובה-הסער.

מבוא


בפרק הדן בהמצאת רובה המוסקט מתואר תהליך ההתקדמות במבנה הרובה כאשר הגורם העיקרי המדרבן הוא הצורך הצבאי בהשגת קצב אש גבוה. משך זמן הטעינה מירי כדור אחד למשנהו הלך והצטמצם עד לכמה שניות בודדות. הרובים שהופיעו בסוף המאה ה-19 כמו הלי-אנפילד (Lee-Enfield) החלו לכלול פעולות אוטומטיות לקיצור זמן ההשהיה בין ירי לירי. רובה בעל אפשרות לתהליך טעינה אוטומטי נקרא רובה חצי-אוטומטי (או רובה מִטַעֶן בעברית, ובקיצור רומ"ט). הירי עצמו עדיין התבצע ביריות בודדות, עבור כל ירי של קליע בודד נדרשה לחיצה נוספת על ההדק. בזכות קיצור משך זמן הטעינה סיפק הרובה החצי-אוטומטי קצב אש גבוה. אך גם בכך לא היה די ואנשי הצבא שאפו להניח את ידם על נשק שיוכל לבצע לא רק טעינה אוטומטית, אלא גם ירי אוטומטי כל עוד ההדק לחוץ. כך יתקבל קצב ירי הכי גבוה שניתן להפיק מכלי הירייה, ולכן גם כוח אש מרבי.

המקלע (או ה- machine gun, מכונת-ירייה בלעז) נועד לענות בדיוק על דרישה זו.

המקלע של גטלינג


ניסיונות לבניית מקלע ראשון נערכו עוד למן המאה ה-17. אך מקלע מעשי ראשון נבנה רק בשנת 1861, על-ידי רופא שיניים אמריקאי. רִיצַ'ארְד ג'וֹרְדַן גָטְלִינְג (Richard Jordan Gatling). גטלינג, שהשתתף במלחמת האזרחים באמריקה, נחרד מכך שחלק גדול מהחיילים ההרוגים מתו ממחלות ומגפות ולא מפגיעות ירי. גטלינג חשב לתכנן מקלע אוטומטי שחייל בודד יוכל לתפעל אותו לבדו. אם חייל בודד יוכל לתפעל מקלע בעל עוצמת ירי כמו של מספר רובים יצטרכו פחות רובאים. כך יוקטן מספר החיילים הנדרשים בשדה-הקרב מה שיביא בהכרח לירידה במספר ההרוגים. התוצאה כמובן הייתה בדיוק הפוכה.

מקלע גטלינג
מראה כללי | תרשים

מקלע גטלינג


המקלע של גטלינג כלל דיסקה עליה מסודרים שישה קנים. לכל קנה מכנס ונוקר פרטיים. מפעיל המקלע היה מסובב ידנית את דיסקת הקנים בעזרת ידית אחיזה. על חלקו האחורי של הקנה הוצבה סלסלת תרמילי קליעים. עבור כל קנה התבצעה בתורו ובמחזוריות סדרת הפעולות הבאה: טעינת הקנה בתרמיל עם קליע, סגירת המכנס, דריכת הנוקר לאחור, ירי, פתיחת המכנס, פליטת התרמיל. סיבוב הקנים הפעיל את מנגנון הירי. המכונה הייתה פשוטה לתפעול והצריכה רק אדם אחד. קצב האש היה מרשים ביותר והגיע עד לשלוש מאות כדורים בדקה. הירי, שהתבצע בקצב גבוה שלא היה מוכר עד כה, עלול היה להציב בעיה חדשה. המעוף המהיר של הקליעים בתוך הקנה תוך כדי התחככות בחלקו הפנימי יצרה חום רב. הקנה עלול היה להתלהט במידה גדולה מאוד עד כדי עיוות צורתו. עיוות צורת הקנה אפילו במעט עלול להיות תרחיש הרה אסון. הקנה הפגום עלול להשבית את המקלע במקרה הטוב ובמקרה הרע להתפוצץ בעת הירי ולפגוע במפעיליו. בזכות העובדה שהמקלע של גטלינג כלל מספר קנים, שרק אחד מהם פעיל בכל רגע נתון, התאפשר לקנים להתקרר בהפסקות שבין ירי לירי.

המקלע של מאקסים


הִירַאם סְטִיבֶנְס מָאקְסִים (Hiram Stevens Maxim) היה ממציא אמריקאי שהיגר לאנגליה במטרה להמציא כלי-נשק. בתחילת דרכו המקצועית עבד מאקסים בחברת מוצרי חשמל שעמדה על פיתוח נורת-להט חשמלית. כנציג החברה הוא הגיע לאירופה, שם נפגש עם ידיד וותיק, שהמליץ לו לפנות לתחום הנשק לשוק האירופאי אם ברצונו להתעשר. מאקסים היגר לאנגליה, ומספר שנים מאוחר יותר, בשנת 1885, הוא הציג בפני ההנהגה הבריטית וראשי הצבא שלה את המקלע שלו – מקלע מאקסים.

במקלע של מאקסים נעשה שימוש בכוח הרתיעה לאחור הנוצר בעת הירי במקום בסיבוב ידני של הידית. מכוח הרתע המכנס היה עף לאחור תוך פתיחת בית הבליעה. התרמיל הריק היה נפלט החוצה וכדור חדש היה נופל פנימה מתוך חגורת בד. למכונה היה קנה אחד הקבוע במקומו. כדי להימנע מהתלהטות הקנה הוא קורר באופן קבוע בעזרת חליפת מים שנכרכה סביבו. שיפורים אלו אפשרו לאדם בודד להפעיל את המכונה תוך השגת קצב-ירי גבוה יותר (עד 600 כדורים לדקה בתיאוריה) מהמקלעים הקודמים. למרות שניתן היה להפקיד את פעולת המקלע לאדם בודד נדרש צוות של 5-6 אנשים כדי להזינו בכדורים, לדאוג לקירור הקנה, להשיאה את המכונה למקומה וכו'.

ראשי הצבא הבריטיים לא התרשמו במיוחד מהמקלע והזמינו ממנו רק פריטים בודדים. הם האמינו יותר בחשיבות לחימתו של החייל הבודד עם הרובה הפשוט. זאת למרות שהם השתמשו במקלע כדי להכפיף את שלטונם הקולוניאלי ביבשת אפריקה.

שנתיים מאוחר יותר הציג מאקסים את המצאתו גם בגרמניה. שם הוא זכה לתשומת-לב גדולה יותר ולהזמנה גדולה של פריטים שנקראו מַאשִינֶנְגֶוֵור 08 (Maschinengewehr 08, מכונת-ירייה בגרמנית). המקלע של מאקסים, בגרסאות ובדגמים שונים, אומץ גם על-ידי מספר צבאות אחרים באירופה, ביניהם גם בצבא רוסיה.

המקלע של שושא


מדינה אירופית נוספת שעסקה בפיתוח מקלעים היא צרפת. בצרפת פותח בשנת 1907 מקלע קל בשם שוֹשָא (Chauchat). מקלע זה שקל רק כעשרה ק"ג ולכן נחשב כמקלע קל. יתרונו הבולט של מקלע זה על פני מקבילותיו באותה תקופה היה בפשטות בנייתו. ניתן היה לבנות מקלעים מסוג זה בקצב בנייה גבוה. מסיבה זו גם צבאות אחרים ביצעו הזמנות של מקלעים צרפתיים כעדיפות שנייה, עד שיוכלו לייצר ולמלא את מחסניהם בסוג המקלע המועדף עליהם. המקלע הצרפתי לא הייתה מועדף על הצבאות הזרים בגלל השם הרע שיצא לו מבחינת אמינות. המקלע הצרפתי נתקע לרוב בגלל בוץ ולכלוך שנתקע בו.

הוצ'קיס


מקלע נוסף שאומץ בצרפת הוא ההוֹצְ'קִיס (Hotchkiss). זה תוכנן בשנת 1907 ונכנס לשירות בשנת 1909 כמודל הוצ'קיס 1909. היה זה דגם משופר ומוצלח יותר מהמקלע הראשון בסדרת הוצ'קיס שיצאה בשנת 1897.

ההוצ'קיס ניצל את פליטת הגזים לביצוע הטעינה והירי האוטומטיים (כך החל מהדגם הראשון) והשתמש להזנתו בשרשירים קצרים של 30 כדורים. קירור הקנה מירי מתמשך הוא דרך האוויר.
ניתן לבחור בין ירי חצי-אוטומטי לירי אוטומטי.

בשנת 1914 יצא דגם משופר של הוצ'קיס שהפגין עמידות בתנאי שטח קשים, שרידות לאורך זמן ואמינות גבוהה תוך הצגת תכן פשוט.

מקלע ההוצ'קיס שירת את צבאות צרפת, אנגליה וארה"ב במלחמת העולם הראשונה וגם במלחמת העולם השנייה.

מקלע של לואיס


בשנת 1911 הציג אָיְיזֶק נְיוּטוֹן לוּאִיס (Isaac Newton Lewis) האמריקאי את המקלע שהמציא על בסיס דגמים אחרים קודמים לו. האמריקאים לא התרשמו מהמצאתו ולואיס היגר לבלגיה שם התקבלה המצאתו בברכה והיא יוצרה בהזמנה גדולה. המקלע שיוצר שם היה מקלע קל ששקל רק 12 ק"ג. המקלע ניזון בכדורים מתוך מחסנית חילזון עגולה המורכבת על החלק העליון של הקנה (עיצוב שנלקח ממקלע שבדי).

בזכות משקלו הקל הוצב המקלע של לואיס על חצובה דו-רגלית, במקום חצובה תלת-רגלית. המכונה קוררה בעזרת האוויר, כשחורים וסנפירים משמשים להעברת חום יעילה לאוויר ופיזורו.

מקלע של וויקרס


אָלְבֶּרְט ווִיקֶרְס (Albert Vickers) חבר למאקסים כשותף ולבסוף גם רכש את השליטה המלאה בחברה. בשנת 1912 נכנס לשירות הצבא הבריטי מקלע של וויקרס. מקלע זה תוכנן למעשה על פי הדגם של מאקסים ודמה לו מאוד. על אף שהיה קל יותר הוא עדיין היה כבד ומסורבל להעברה ממקום למקום. למרות זאת, הוא היה יעיל מאוד בהגנה נקודתית כשמוקם על חצובת תלת-רגלית. יעילותו היא בהמטרת ירי אש בקצב של 450 כדורים לדקה משרשרת כדורים. הקנה שלו קורר בעזרת חליפת קירור ממולאת במים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אימצו הבריטים את המקלע של וויקרס. אך הצבא הבריטי השתמש בו רק לתקופה קצרה והחליפו עוד במהלך המלחמה במקלע האמריקאי של לואיס, אותו מצא כעדיף יותר.

מלחמת העולם הראשונה


הצבאות באירופה היו מצוידים במקלעים מסוגים שונים, רובם נבנו על בסיס המקלע של מאקסים. עוצמת האש הגבוהה שהפגין המקלע הייתה שקולה לכוחם של כמאה רובאים. מסיבה זו היה אך טבעי להשתמש במקלע כמגן על קו גבול או על מקום בעל חשיבות צבאית. מקלעים נפרסו משני צידי קו הגבול והשטח שביניהם הפך למלכודת מוות לכל מי שנכנס אליו. צורת הלחימה של פנים מול פנים הסתיימה ובמקומה החלה מלחמת חפירות מקובעת. כל צד התחפר על מצד קו הגבול שלו כדי להגן על השטח שמלפניו מפני הסתערויות האויב.

למרות הופעת המקלע המנהיגות הצבאית של בריטניה, צרפת וארה"ב הייתה מקובעת והתעקשה לדבוק בטקטיקות הלחימה הישנות. לפי טקטיקות אלו החייל הבודד יוכל להילחם כנגד המקלע או צוותו בעזרת תחמושת רובהו או בעזרת הכידון המחובר אליו בקרב פנים מול פנים. הסתייגויותיהם מהמקלע כללו גם את הטענה (המוצדקת) כי המקלע מייצר כמות עשן מאוד גדולה המסגירה את מיקומו באופן ברור ומיידי. בעיה זו נפתרה עם המצאת אבק-השריפה נטול העשן.

הגרמנים העריכו נכונה את כוח-האש של המקלע ודאגו למגן היטב את ביצוריהם ולהציב בהם מקלעים. בפרוץ המלחמה היו לגרמנים למעלה מ- 10,000 מקלעים, מספר שיכפיל עצמו פי עשר עד לסוף המלחמה. לשם השוואה, לבריטים ולצרפתים יחדיו היו רק כמה מאות מכונות-ירייה עם פרוץ המלחמה. במערכה מפורסמת שנערכה במחצית השנייה של 1916 בקרבת נהר הסום רצו אל מותם מאות אלפי בריטים וצרפתים שניסו לכבוש עמדות הגנה גרמניות שמוגנו מבעוד מועד וצוידו במקלעים רבים. החיילים הגרמנים פשוט טבחו בהם עם המקלעים שלהם וקצרו את מותם.

הרובה האוטומטי של בראונינג


בשנת 1918, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה פיתח ג'וֹן בְּרָאוּנִינְג (John Browning) את הרובה האוטומטי הנושא את שמו. הרובה האוטומטי של בראונינג או בקיצור BAR (Browning Automatic Rifle) נחשב למקלע קל. במשקל של מעט יותר מ-8 ק"ג יכול רובאי בודד לשאת את הרובה האוטומטי לבדו. הרובה הוזן בכדורים ממחסנית של 20 כדורים שהתחברה לרובה ושניתן היה להחליפה בקלות ובמהירות רבה. למקלע קל זה היו שני מצבי ירי של חצי-אוטומטי ואוטומטי. קצב האש התיאורטי בירי אוטומטי עמד על כ- 550 כדורים לדקה. הקנה קורר בעזרת פיזור החום באוויר.

מקלע של בראונינג מודל אם-2


על בסיס המקלע הקל שלו משנת 1919, פיתח בראונינג את המקלע הכבד שגם הוא נושא את שמו, ה- Browning M2. מקלע זה משתמש בקליעים גדולים יותר, בעלי קוטר של 12.7 מ"מ. המקלע פועל על עקרון ניצול הדחף הנוצר בעת הירי. הקנה מקורר על-ידי העברה יעילה של החום לאוויר הסובב. המקלע מוזן בכדורים משרשיר תרמילים. קוטר הקליע הגדול העניק טווח ירי יעיל גדול (עד שני ק"מ) וגם פגיעה הרסנית במטרה. מקלע זה מוצלח מאוד ויעיל לא רק נגד בני-אדם אלא גם כנגד רכבים הנושאים מיגון קל, ביצורים קלים ואף כלי-תעופה מנמיכי-עוף כמסוקים. המקלע הכבד נכנס לשרות בשנת 1933 ויוצר בכמויות גדולות במהלך מלחמת העולם השנייה.

במשך הזמן הופיעו דגמים נוספים שהגדילו את קצב האש וגם את טווח-הירי היעיל.
נעשה במקלע שימוש בצבא האמריקאי גם במלחמותיה בתחילת המאה ה-21 בעיראק ובאפגניסטן.

מקלע ברן


בשנות השלושים של המאה העשרים בחן הצבא הבריטי מספר מקלעים קלים, ביניהם גם מקלע של בראונינג, ה- BAR 1919. הבריטים התרשמו במבחן זה ממקלע קל אחר, ה- זיבי מודל 27 (ZB 27) הצ'כוסלובקי. על בסיס מקלע זה תכננו ובנו הבריטים גרסה משלהם. המקלע הקל זכה לשם בֶּרְן (BERN) מאיחוד של תחילת שם המקום בו פותחה הגרסה הצ'כוסלובקית, בֶּרְנוֹ (Brno) ועם תחילת שם המקום בו פותחה הגרסה הבריטית, אֶנְפִילְד (Enfield).

הברן ניצל את הגזים הנפלטים בעת הפיצוץ ותיעל אותם להשגת הירי האוטומטי. בעיית חימום היתר של הקנה נפתרה בעזרת הקנה הרזרבי. את הקנה ניתן להחליף לאחר שימוש ממושך בקנה אחר. ההחלפה מתבצעת באופן מהיר כאשר ידית אחיזה בולטת מאפשרת לשלוף את הקנה הלוהט ולהחליפו באחר. הנה אמנם קורר מהאוויר, אך החלפה נדרשה לביצוע אחרי כל ירי ממושך של עשר מחסניות.

מלבד הידית הבולטת של הקנה המחסנית העליונה והמעוקלת נותנת למקלע הקל הזה את מראהו המוכר. השימוש במחסנית אמנם מנע מעצורים הנובעים מלכלוך, אך הגביל משמעותית את קצב הירי בפועל. המחסנית הכילה 30 כדורים. בסך-הכול נשק זה היה אמין יחסית. הוא שירת היטב את הבריטים במלחמת העולם השנייה, עד לתחילת שנות השבעים של המאה העשרים, אז ירד קרנו. גרסאות שונות יוצרו במשך השנים האלו.

הברן היה בשימוש גם על-ידי האצ"ל וההגנה שפעלו בארץ בתקופת שלטון המנדט הבריטי. במלחמת העצמאות הוא שימש כמקלע הקל הראשי של צה"ל.

מקלע סיג מודל 1920/1930


בשנת 1920 פיתחה שוויץ במפעל בסיג מקלע קל, הסיג מודל 1920 (Sig model 1920). מקלע זה נבנה על בסיס המקלע הגרמני ברגמן-שמייסר. יתרונו של הסיג הוא בקיבולת מחסנית גדולה יותר.

בשנת 1930 פיתחה שוויץ דגם מתקדם יותר של הסיג, הסיג מודל 1930. דגם זה מיקם את המחסנית בצד שמאל, במקום בצד ימין. כדי להקל על האחיזה נוספה גם ידית אחיזה בקצה מעצה העץ. זאת כדי שהרובאי ימנע מאחיזה במחסנית שעלולה לגרום לתקלות ביציאת הכדורים ממנה.

מקלע מאג


אחד מהמקלעים המפורסמים ביותר בעידן החדש הוא המאג. המאג פותח על-ידי חברת נשק בלגית בשנות החמישים של המאה העשרים. המאג תוכנן כמקלע לשימוש כללי ורב-גוני: כמקלע קל או כבד. כמקלע המוצב על הקרקע בעזרת חצובה או המותקן ברכב נע או במסוק. שימושו הכללי של המאג נתן לו את שמו -Mitrailleuse d'Appui General (בצרפתית: מקלע למטרה כללית) או בראשי תיבות MAG. למעשה, הכינוי המקוצר מאג דבק כשם כללי למקלע במספר צבאות בעולם, ביניהן גם בצה"ל. לכינוי הלועזי מאג ניתן פירוש צה"לי של ראשי תיבות בעברית – מקלע אחיד גדודי.

מקלע מאג
מראה כללי | תרשים

מקלע מאג


המאג מתבסס בתכנונו על המקלע של בראונינג משנת 1918 כאשר הוא מותאם לירי כדורים בעזרת שרשיר. המאג שנוצר הוא אמין, עמיד בתנאי שטח קשים ובפני בלאי מתמשך. בנוסף, ייצורו הוזל בזכות שימוש בחלקי מתכת המיוצרים בתהליך הטבעה פשוט. המאג יוצר בגרסאות שונות בהתאם לייעודו, ללוחם MAG 60-20, לכלי רכב MAG 60-30 או למסוק MAG 60-40. המאג על גרסאותיו אומץ על-ידי צבאות רבים מאוד בעולם, ביניהם גם בצה"ל. במדינות רבות, כמו בישראל, הוא מיוצר באופן מקומי תחת רישיון.

הדרור והנגב


עוד בשנים האחרונות של המנדט הבריטי בארץ התכוננה תעשיית הנשק המחתרתית לקראת פיתוח מקלע בייצור מקומי. לאחר הקמת המדינה החלה התעשייה הצבאית בתכנונה של מקלע על בסיס המקלע האמריקאי ג'ונסון. המקלע הישראלי שכונה דרור לא צלח. חוסר הניסיון יצר כלי מסורבל הקשה לפירוק, להרכבה ולהחלפת מחסנית. הדרור גם שבק חיים בתנאי שטח קשים, כמו בוץ ומים ואף נטה למעצורי ירי רבים גם בתנאים טובים.

ניסיון נוסף לייצור מקלע מתוצרת מקומית החל בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. הכלי החדש היה מיועד לייצוא מסחרי. מכיוון שלצה"ל עלתה באותו הזמן דרישה למקלע חדש הוא השהה הזמנת ציוד תוצרת-חוץ (מקלע בלגי חדש המחליף את המאג) והמתין לגמר הפיתוח המקומי. אך הפיתוח, שהתבצע על-ידי התעשייה-הצבאית, התארך מעבר לצפוי והסתיים רק בשנת 1997.

המקלע נגב שפותח בארץ מנצל את פליטת הגזים להפעלה האוטומטית של מנגנון הירי. הזנת הכדורים יכולה להתבצע או ממחסנית רגילה של רובה-הסער "גליל" או ה- M-16 או בעזרת שרשיר תופי קצר או שרשיר קופסא ארוך.

מקלע הנגב היה בעייתי בגרסתו הראשונה ונטה למעצורי ירי לא מעטים. גרסה מתוקנת ומשופרת שלו נכנסה לשירות בצה"ל בשנת 2009.

סיכום


להלן טבלה המרכזת את מכונות-הירייה הנפוצות ומאפייניהן:

שנת כניסה לשירותשם המקלעארץ ייצורקצב ירי [כדורים לדקה] טווח יעיל [מטרים]משקל נטו [ק"ג]
1861גטלינגארה"ב 300100350
1885מקסיםבריטניה520100060
1907שושאצרפת24020010
1909הוצ'קיסצרפת45020013
1912ויקרסבריטניה450200020
1914לואיסבלגיה
ארה"ב
50080012
1918באר 1918 ארה"ב55013508
1920זיגשוויץ6001504
1933בראונינג אם-2ארה"ב450-600200038
1935ברןצ'כוסלובקיה
בריטניה
50055010
1958מאגבלגיה650-100080011.8
1997נגבישראל700-850
850-1000
10007.5

להמשך קריאה מומלץ לקרוא את הפרק הדן בהמצאת התת-מקלע.



לשנים: 1990-2000

■...■...■...■...■ | שלום | ■...■...■...■...■



[ עמוד ראשי - המצאות | מתמטיקה קדומה | מספרים אי-רציונליים | משפט פיתגורס | גיאומטריה אוקלידית | אלגברה | התפתחות הסְפַרוֹת | משוואות קוביות וקווארדיות | מספרים מורכבים | לוגריתם | חשבון דיפרנציאלי ואינטגראלי | עיקרון הציפה | זכוכית מגדלת | משקפיים | מיקרוסקופ | טלסקופ | חוק סְנֵל | חוק בויל | חוקי התנועה | עיקרון ברנולי | שלושת חוקי התרמודינמיקה | טבלה מחזורית | מדידת מהירות האור | כוח לורנץ | קרינת רנטגן | טרנספורמצית לורנץ | תורת היחסות הפרטית | גילוי האטום | תורת היחסות הכללית | חשמל | חוק קולון | חוק אוהם | חוקי קירכהוף | נורת להט | מנוע קיטור | מנפה כותנה | מצלמה | מקרר | מזגן | מחשב | מכבש דפוס | כתב ברייל | טלגרף | טלפון | רדיו | טלוויזיה | כדור פורח | מצנח | רכבת | אופניים | מכונית | אווירון מדחף | מטוס סילון | אבק שריפה | תותח | רובה מוסקט | מרגמה | אקדח | מוקש | מקלע | רובה-מטען | הוביצר | תת-מקלע | רימון-יד | טנק | רובה-סער | פצצת אטום | תורת האבולוציה | פסטור | תיאוריית התורשה | פניצילין ]